לתת לנועה לנצח?
הנכדות מגיעות, נועה ונטע. נועה אוחזת בידי ומושכת אותי לחדר המחשב בהכריזה: "מלחמה!" כלומר: "סבא בא לשחק בקלפים!" מתישבים על הספה ונועה מחלקת. אין טעם לאבד זמן יקר בחלוקת קלפים: אחד לי אחד לך! יותר פשוט להקצות לסבא משהו כמו רבע מהחפיסה ולצאת מייד לדרך. אני צווח: "מה! אבל לא נתת לי כמעט כלום! תני לי עוד!" נועה רבת החסד מקציבה לי עוד ואני כבר בסביבות שליש מהחפיסה והמשחק יוצא לדרך ללא דיחוי.
משחק הוא הזדמנות לבילוי זמן משותף אבל למשחקים יש גם מטרה צנועה אחרת: לנצח! כיוון שנועה כבר בת 5 והיא נבונה ולא פריירית, אז 2 הג'וקרים כבר בידה כמובן, אבל למגינת לבה בידי סבא נמצאים עדיין קלפים והם חייבים לעבור אליה בהקדם. במצב זה, ספק אם אושרו של הסב מנצחונה יפול מאושרה שלה ולכן, הוא, כלומר אני, מזדרז לארגן את התשתית לכך. במהירות ובחשאי אני מרכז את ה"שניימים" ואת ה"שלושים", כך, שאוכל לשלוף אותם בקלות בסיום ה"מלחמות" שתבאנה ובמקביל, ה-אסים, המלכים והמלכות מתרכזים גם הם, כי הם יצטרכו להדחק לתוך שלישיות קלפי המלחמות ואז יוצאים לדרך. למותר לציין מי תמיד המנצחת. נועה רצה בתרועות לסלון ומכריזה בקול גדול: "ניצחתי את טוטו!" (הווים בשורוק; כך כינתה אותי כבר בהיותה בת שנה ומשהו ולא חשוב כרגע – מדוע).
דילמות:
- ילדינו אינם טפשים; האם איננו מלמדים אותם ומעודדים אותם בעצם – לרמות?
- הם יודעים, שהנצחונות החוזרים ונשנים שלהם אינם תמיד בזכות ואם כך, מה ערך לנצחונות לא אמיתיים אלו? לחיזוק בטחונם העצמי ודאי אינם תורמים.
- (בהמשך לאמור ב-2): אז לא משחקינו יבנו את בטחונם העצמי, ביג דיל, העיקר שהם נהנים!? או, מה ערכו של "כאילו"?
- מה עם ללמוד לדעת להפסיד, בכבוד? איפה ההכנה לחיים? מה עם בניית סף-תיסכול גבוה?
כסבא של נועה אין לי שום דילמה. כשהיא מנצחת אותי היא נראית לי מאושרת ומה יסב לי אושר רב מזה? החלטתי, שלא עליי נופל תפקיד המחנך ומעצב אישיותה, אני ממש סומך בכך על הוריה. אבל מה אשיב להם, להוריה, אם הם ישאלו אותי ויציגו בפניי את הדילמות הנ"ל?
ראשית, הייתי מעודד משחק אמת. ב"מעודד" כוונתי לכך, שמעט פיברוק ועורמה לא יזיקו.
(גמישות! – סוציליזציה טובה לחיים כבוגר, שהרי לעולם לא תשקר ולא תרמה!!!). כלומר, להעיר לה לא לרמות כי זה לא קונץ ולא חוכמה (ולקוות שלא תוותר על קצת – כן!).
שנית, במקביל הייתי דורש זאת גם מעצמי ונמנע מלהפוך לשיטה את הסדרת נצחונותיה, כך שלא יהיו תדירים ומוחצים כל כך. ז"א, הייתי מנסה "לעזור" לה אבל רק מעט.
שלישית, אם העזרה שהגשתי ל"מזל" שלה לצד מעט התרמית שהרשיתי לה, אם כל אלו לא הצליחו להביאה לנצחון ובכל זאת אני ניצחתי, הייתי מצהיר, כמה אני שמח שהצלחתי לנצח שחקנית טובה כמוה, שכמעט תמיד – מנצחת.
אבל, אולי עיקר ערכו של המשחק הולך בעצם לאיבוד? אולי דווקא חשוב לנהל אותו ביושר מלא ואז, כשילדנו מנצח, יהיה לו סיפוק אמיתי בלי "כאילו"? הרי אם נהיה סבלנים מספיק, אין ספק שעם הזמן ינצח אותנו יותר ויותר, בעיקר אם חלקו של ה"מזל" מצומצם במשחק שננהל. אז מה דעתכם?
28.10.06