לתת ולהעניק
"לתת, את הנשמה ואת הלב
לתת כשאתה אוהב" (חמוטל בן-זאב)
נתינה בעלמא היא חלק מחילופין בין בני-אדם. יש לי עניין לתת לך על-מנת שגם לך יהיה עניין לתת לי (את נושא הנתינה פיתחתי בהרצאתי: "משמעות הנתינה בחיי האדם").
כמאמר המשוררת, נתינה בכל הלב היא טבעית לאהבה. נתינה היא בכל מקרה אהבה התלויה בדבר (בהמתנה לתמורה). הענקה משולה בעייני ל"הנקה" – הצליל ממש דומה! היולדת מעניקה כשהיא מיניקה כאומרת: "נתתי לך מדמי וכעת אתן לך גם את חלבי" (ב-ב' דגושה ורפה כאחת).
בכולנו אינטרס שימור המין והבטחת המשכיות קיומנו באמצעות הבאת צאצאים לעולם והצבתם בו ובכל זאת, יש משהו בקשר אם-תינוק, שממחיש את עוצמת הרצון והנכונות להעניק ללא מצרים. איזה מאמצים אדירים עושות יולדות אחרי טראומת הלידה המתישה – לנסות ולהיניק. לרוב דרושות נחישות וכח סבל וסבלנות ברזל כדי לעבור מחסום קושי עד שההנקה הופכת קלה ונוחה יותר ולעיתים אף מהנה מאין כמותה. אולם, לא רק בהנקה בפועל אני עוסק כאן בהקשר של הענקה. עוצמת התלות של התינוק בהוריו ולרוב בעיקר – באמו, היא כה עזה, עד שבכל מקרה היא נדרשת להענקה רבה ומתמשכת עד שהוא מסוגל להסתדר בכוחות עצמו (משהו כמו אולי 30 שנה!!!).
"איזה הוא חכם? – הרואה את הנולד!" (פרקי אבות, פרק ב' ט"ו)
טוב חז"ל לא כיוונו למשמעות הקונקרטית שארצה לתת כאן לאמירתם (הם עוסקים ביכולת לצפות את תוצאות המעשים). "לראות" את הנולד, כלומר במשמעות בה אני דן כאן – פירושו: להבחין בצרכיו של הפעוט. כך, לתת לו ולהעניק לו אינם ללא גבולות; אין מדובר בהקרבה. הענקה אין משמעה, שההורה יקריב עצמו למען ילדו. הילד אינו זקוק להורה קרבן! רק מי שיודע לקחת ולקבל ועושה זאת, מסוגל גם לתת ולהעניק.
יכול אם כן הורה לקום ולחגוג בנהנתנות כאומר: "אני ואפסי עוד!" ולא 'יראה' את הנולד, את ילדו ולא יחשוב עליו ועל צרכיו ואנחנו – אנה אנו באים?
הורה נורמלי לא יפעל למען אושרו שלו ויתעלם מהורותו. בתוך חוויית אושרו ושמחת חייו לא תוכל להעדר טובת ילדו. כך, שלעשות חיים תוך הבטחת צרכיו של הפעוט לא רק שאין לגנות, אלא ממש לעודד למען ההורה וילדו כאחת.
הענקה איננה מתן ללא מצרים, דחיסת שפע בלתי נדלה עשויה להתפס כחונקת ומציפה ואיך בדיוק זה הולך עם – אהבה?! את הצורך העז לתת ולהעניק צריכים לווסת צרכיו ורצונותיו של הפעוט. גל של נשיקות אהבה הוא פורקן נפלא להורה, לא תמיד זו חווייה מרנינה לילדו (את ילדינו מעכנו בכל עוצמת אהבתנו, כנראה שהיה קצת מוגזם, אם תשאלו אותי וטוב שזכרונם אינו מגיע ממש לראשית חייהם (ועל כך נאמר: "על כל פשעים תכסה אהבה!"- משלי י', 12).
ההענקה לא מסתיימת בכל המתן הפיזי, החומרי והרגשי. היא כוללת דבר מאד חשוב ומשמעותי המנוסח: "לאפשר". ממחישים זאת ב"מתן חבל ארוך", משל כאילו ילדנו קשור אלינו, טוב לא אפרט.
בשירים הנפלאים "עוף גוזל"(אריק איינשטיין) ו"על הדרך" (איציק מנגר, נוסח עברי נעמי שמר), מומחש נושא השחרור של הצאצא. ב"על הדרך" מבקש הבן הבנת אמו, שבסופו של דבר יפרוש כנפיים ויעוף; ב"עוף גוזל", ההורה הוא המאפשר באומרו: "עוף לאן שבא לך".
כך מעניקים וזו הנתינה האמיתית, שעושה את הורותנו לבוגרת.
24.02.07