לרדת אל העם?

ביטוי שאותי מקומם! מי שמתנשא על העם, צריך לרדת אליו? אולי מוטב לו שיעלה? המנהיג או ה"חשוב" נושם, כביכול, אוויר פסגות ואילו אנו, העם, בשפל השפלה?

משחר תרבותנו מלוות אותנו דמויותיהם של משה ושל שאול ושל דויד, שנקראו להנהיג את העם והסיפור ידוע. פשוטי עם, לכאורה, נקראו להנהיג.

עומד לו שליח הציבור ביום הכיפורים מול התיבה עליה מונח מחזור התפילה והוא משמיע את תפילת "הנני": "הנני, העני ממעש…." הוא נבחר לייצג את עדת המתפללים ומצהיר ומפרט עד כמה אינו ייצוגי: "אף-על-פי שאינני כדאי והגון לכך… נא אל תפשיעם בחטואתי…" נראה, שלא במקרה הוצמדה תפילת שליח-הציבור הזו ל"יזכור", אזכור המוות אמור לתבוע ענווה.

נכנסתי לאתר חב"ד באחד הימים והאזנתי לדבריו של הרבי מלובביץ', שנאמרו במפגש עם נכי צה"ל שישבו בכיסאות גלגלים. הרבי ישב לפניהם על הרצפה כדי לא להתפס כמתנשא עליהם ומי שמצליח להבין את דבריו שנאמרו בעברית בהברה אשכנזית, יודע להוקיר את תפיסתו הענוותנית. גם גישתו לנכויות בכלל ראויה לשבח והוקרה.

על נשיאינו השני, יצחק בן-צבי, שהתגורר בצריף וסירב לעבור למגורי פאר – כבר כתבתי לא אחת.

עכשיו, שאנחנו שוב לפני מערכת בחירות, לא אעסוק כאן כעת בפוליטיקה, אבל, אקרא למנהיגינו לעלות אל העם ולהיות מסוגלים להביט בעיניו ולקרוא את צפונות לבו. אף אחד לא צריך לרדת אל העם, וכבר נאמר: "קול המון כקול שדיי"

ובספר יונה נאמר: "קום לך אל נינווה…"ומבחינתי "קום" משמעו גם: כדי שיכירו בערכך ושאינך נופל מעם, קום ואז כשתדבר אליהם תהיה איתם בגובה העיניים ויוכלו לשמוע לך.

אל העם, אם כן, צריך לעלות ולא לרדת.

 

06.05.12