ליפשיץ – התיכון בו למדתי

בהמשך לחיבורי על תקופת בית-ספר התיכון בחיי, אני חוזר לאותם ימים ולאותה תקופה. חבר כיתתי דאז, אברהם אוליאל, כותב מאמר על בית-הספר הזה וביקש חומר אישי וכללי כדי לשלבו במאמרו. אתרום אם כן את חלקי הצנוע ואולי משהו ממנו יסייע בכתיבת מאמרו.

בראשית שנות השישים של המאה שעברה, בטרם מלאו לי ארבע-עשרה שנה, הגעתי ללמוד בכיתה ט בתיכון ליפשיץ, תיכון דתי לבנים בירושלים. כמעט כל ילד עיוור בארץ באותה תקופה למד בבית-חינוך-עיוורים את לימודיו היסודיים, אבל, תיכון מיוחד לעיוורים לא היה ומי שרצו להמשיך לימודיהם, שולבו בבתי-ספר תיכון רגילים. התיכון הזה היה מהראשונים בארץ שהתמודד עם אתגר שילובם של תלמידים עיוורים בתוכו. למיטב ידיעתי, ארז ביטון היה התלמיד העיוור הראשון שלמד בו ואחריו למד שם ראובן מגנג'י, (היום – ראובן מגן), עליו סיפרתי בחיבורי הקודם בנושא ואז הגעתי אני. לא היו באותם ימים מורים ללמד בארץ ניידות לעיוורים, לא היו מורות משלבות במערכת החינוך (פרט לשתי מורות בבית-ספר יסודי רגיל בתל-אביב, "דוגמה") ובעצם, התלמיד העיוור נזרק ל"מים" בהוראה: "שחה!" כן הייתה נכונות של מנהל התיכון מר פינצ'ובר ושל סגל המורים, לתת לנו הזדמנות ללמוד עם כולם ותוך כדי לימודינו, נערכו לסייע ככל שניתן.

מבחינתי, הייתה זו המחנכת יקיר בכיתה ט, שעקבה אחר השתלבותי בכיתה ובין היתר, אירגנה את הסדר התנדבות התלמידים להגיע אלי לבית-חינוך-עיוורים בשעות אחר הלימודים ולעזור לי בהקראת החומר שלא היה לי. אני מניח, שראו בשילובנו גם מצווה וככזו, ראו בכך גם עניין חינוכי עבור התלמידים.

המורים והתלמידים הקפידו לקרוא בקול כל מה שרשמו על הלוח כדי שהתלמיד העיוור בכיתה יוכל לעקוב אחר הנעשה.

המעבר מכיתה של שישה תלמידים עיוורים במסגרת מוגנת של מוסד, לכיתה של קרוב לארבעים תלמידים כשאני התלמיד העיוור היחיד, היה בהחלט טראומטי. רוב התלמידים באו עם בסיס תורני עשיר למדיי, כבר ידעו מה זו משנה וגם מה היא הגמרא. ברקע שלי בתחום היו רק פרקי תנ"ך וכמה משניות מ"פרקי-אבות". לא ידעתי ארמית. כך, שישבתי בשיעורי תלמוד בלי הטקסט והבנתי מה שהבנתי, כלומר – כמעט כלום. אז בכיתה ט נתנו לי 6 בתעודה בכל השלישים כדי שלא אהיה עם ציון נכשל. בכיתה י זה ירד ל-5 ואחר-כך ל-4. בהמשך, העתקתי לברייל לקראת בגרות 50 דף במסכת "סנהדרין" ומי שיודע על מה מדובר מבין שזו עבודה קשה כי זה כלל רש"י ותוספות. כפי שכבר סיפרתי בחיבורי הקודם, לא ניגשתי לבגרויות עם הכיתה. היה זה מורה בשם רפאלי, שנתן לי שיעורים פרטיים ועברתי את מבחן הבגרות בתלמוד בהצלחה. למעשה, ידעתי בעצם בעל-פה את כל הטקסט ושלטתי יפה גם ברש"י ובתוספות.

מעניין, שקושי גדול חוויתי בלימודי פיזיקה, למרות, שבבית הספר היסודי הייתי תלמיד מצטיין בשעורי טבע. אבל, בכימיה הייתי תלמיד טוב מאד. אני מיחס את ההבדל בהצלחתי במקצועות האלו לצורת ההוראה. דבר דומה תיארתי במקום אחר ביחס ללימודי הסטטיסטיקה כשלמדתי פסיכולוגיה בבר-אילן והתקשיתי מאד, לעומת לימודי אותה סטטיסטיקה וגם למתקדמים בבית-הספר לעבודה סוציאלית בתל-אביב, שם הצטיינתי ונהניתי מאד.

היו מורים שהתייחסו אלי כאל כל תלמיד אחר בכיתה וכך, למשל, דרשו שאשב זקוף במהלך השיעור. אבל, היו מי שאפשרו לי לשלב זרועותיי על השולחן ולהרכין עליהן את ראשי ולחלום ולנמנם ולפנטז. היום אני מפרש ותרנות זו כקושי של מורים אלו להתייחס אלי כאל תלמיד רגיל וכוויתור מופלג או מתוך הגנת-יתר או מתוך ייאוש מהסיכוי שאשתלב.

באותה תקופה למדו בני-נוער רבים ממושב בית-מאיר בו גרה משפחתי, בישיבות בירושלים. לכן, אך טבעי היה בעיניי הוריי, שבצאתי מהמוסד לתיכון הדתי, אחבוש כיפה שחורה גדולה מקטיפה.כך הגעתי בימים הראשונים לכיתתי. בהמשך הוסבר לאמי, שאני מספיק יוצא דופן גם כך בין התלמידים ולא רצוי שאהיה שונה מכולם, שחבשו כיפות סרוגות, אז הצטרפתי לחובשי כיפות אלה.

באותם ימים, כבר היה לי סידור התפילה לימי חול בכתב ברייל, כתבתי אותו בכלי כתיבה ידני (סרגל ומרצע). מהר מאד ידעתי את התפילה על-פה וזמן לא רב אחרי הבר-מצווה שלי כבר נשלחתי בתפילת שחרית לעמוד לפני העמוד במוסד. "הרבצתי" מ"ישתבח" עד אחרי "עלינו" באיזה 17 דקות והחבר'ה מאד אהבו זאת, כי אפשר היה לרוץ לארוחת הבוקר מהר מאד. ברבות השנים, הדהדו במוחי דברי הנביא שמורנו לתנ"ך בתיכון גרוסמן ביאר לנו: "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי" (ישעיהו 1, י"א). נוכחתי, שכאשר התפללתי "אקספרס" יצאתי ידי חובת המצווה מבלי לתת דעתי כמעט בכלל על הנאמר. היום, שהאמירות שקטות בפי, לבי מלא תודה לבורא עולם על כל הטוב שנתן לי ובאמת – גם על הרע.  זכיתי לראות הרבה מתוק מה"עז" הזה.

 

11.01.16