מתעוררים מחלום רע ומספרים את נוראותיו ובא להגיד למי שחלם חלום ביעותים: "עזוב, שכח את זה, כמה טוב שזה היה רק חלום". כשמדובר בחולם שנמצא בתהליך טיפולי או מכשיר עצמו כמטפל בגישה הדינמית, מעודדים אותו דווקא למהר ולרשום את מה שהוא זוכר מחלומו כי הרי זה חומר טוב לעבודה ולגשת לתהליכים תת-הכרתיים, אל הלא-מודע לו.
לגבי מי שעברו את אימי השואה והעדיפו שלא לספר ולא לשתף במה שקרה להם ולאחרים בגהינום ההוא, מקובל שלא לדרבנם לפתוח את סגור לבם כל עוד הצליחו להתארגן ולהבטיח תפקוד סביר פחות או יותר. רק כשתהליכים פוס-טראומטיים פגעו בתפקודם, יש שעודדו אותם כן לפגוש שוב את חוויות עברם הקשה ולנקז את ה"מורסה" כחלק ממאמצי החלמה. כך, מעודדים מי שחווה משבר קשה לחזור ולשחזר ולחוות את רגשותיו הסוערים מני אז בתוך מסגרת מוגנת של מפגש טיפולי בהווה, כאמצעי טיפולי.
כשהשתלמתי כפסיכולוג במכון רודי בשנות השבעים, עברתי טיפול אנליטי וכאשר עסקתי במפגשים בפציעתי מרימון שפירקתי בגיל שש, פקדו אותי חלומות בהם נשמעו פיצוצים נוראים והתעוררתי מבוהל למדיי. מה שמעניין הוא, שבעת פציעתי הרי נשמע רעם פיצוץ אדיר, מה עוד, שהכל אירע בתוך מערה ולמרות זאת, אני זוכר את הרגע בו חשכו עיניי ואבדה הכרתי, אולם, אינני זוכר כלל את קול הנפץ שקדם לאיבוד ההכרה. במסגרת הטיפול המטפלת שלי הביעה דעתה, שאין הכרח שנמשיך לעסוק בפציעתי, שהרי בסך הכול תפקדתי די סביר למרות נכותי וכבר הייתי בוגר החוג לפסיכולוגיה, התגוררתי לבדי בדירת חדר והייתי עצמאי למדי הן בניהול כל עניניי והן בתהליך ההתמקצעות שלי כמטפל. עזבנו, אפוא, את הנושא וחלומות הבעתה חדלו.
בחיבורי האחרון "למרות או בגלל", חזרתי לתאר תנאי חיים די קשים מתקופת נעוריי. יש מי שקריאת תיאורים אלו שלי וכן אחרים המופיעים למשל בחיבורי "ילדות עשוקה?" – חווים קושי רגשי מתוך הזדהות-יתר עם מצוקות עברי. בדומה לכך, היום, בהיותי בן שישים ושבע כאשר למעלה משישים שנות חיי אני נכה, עדיין יש מי שעצם שמיעת צורת התעוורותי מכאיבה להם. יש מי שמתנצלים שוב ושוב ומבקשים רשות לשאול אותי משהו ומציינים שממש לא נעים להם ושאני לא חייב כמובן להשיב להם. מה הם רוצים לשאול? "איך זה קרה?" העניין הוא, שאני חי עם עצמי וגורלי עשרות שנים רבות ואילו הם פוגשים את מצבי זה מקרוב, אז הם זקוקים לזמן הסתגלות ואם אתן להם שישים שנה, אני בטוח שיסתגלו.
אז מדוע אינני נמנע מלעסוק בחוויות כואבות מעברי ואף לשתף בהן, מבלי שארצה בכלל שמישהו ירחם עלי? מדוע כל כך חשוב לי לא ליפות את הדברים וכן לשחזר מאורעות כואבים ומצבים שהעיבו קשות על ילדותי ונעוריי והרחיקו ממני הרגשת אושר ושמחה?
זהו אותו תהליך שהביא אותי לכתוב את חיבורי: "לדעת להוקיר". חשוב ומועיל לי לזכור דברים קשים וכואבים והם ממש לא משפיעים עלי בהווה בצורה שחוויתי אותם בימים ההם. הזכרונות האלו ממחישים לי יותר מכל דבר כמה שפר עלי גורלי וכמה נטתה הכף לטובתי ברבות השנים. לא אפליג בתיאור אושרי כיום כי הרי, כמוכם, גם אני חושש מעין רעה!!!
08.04.14