"כל על פני ארץ, הוא בן חלוף", כך שרנו בקנון. אנחנו יודעים היטב כמה שהותנו כאן היא זמנית וגם מי שעיקר מעייניו להתענג, מחפש להשאיר רישומו בדרך זו או אחרת, מעבר לקיומו הגשמי.
בחיבורי "להשתייך", תיארתי כיצד קונים השתייכות בנתינה ובחיבורי "משמעות הנתינה בחיי האדם", ציינתי כיצד הנתינה לזולת עשויה להותיר בנותן רישום, שיקיים אותו מעבר לקיומו הגשמי בחיים.
סופר לי על קבוצת מתנדבות ומתנדבים שאורגנה במטרה לסייע לפרטים ולמשפחות, שמתמודדים עם מחלה סופנית בשלבים מתקדמים. כך, אנשים בריאים מתקרבים אל מי שנראה כי נגזר עליו למות בקרוב והם יוצרים קשר עם מי שהם יודעים שיאבד להם ולא בעתיד הרחוק והסמוי מן העין. שאלתי עצמי: איך אפשר להדריך אותם? איך לומר להם מה לעשות ולהגיד כשיפגשו את החולה שעל ערש דווי או את בני משפחתו? הרי יש מי שלא ירצו כלל לדעת מה שנאמר להם על ידי רופאים, "הם לא אלוהים" ודאי יחשבו או אף יגידו. יש מי שירצו להסביר להם כמה בעצם הם מיותרים, "הוא הולך למות, אז מה יעזור שתבוא?" או "הוא צריך תרופה, לא רחמים!" יש מי שהם כה מבוהלים, שדי להכנס אליהם הביתה ולשבת איתם ובלבד, שלא ירגישו שהם לבד מול הטרגדיה המתרחשת במשפחתם והם אפילו מעדיפים, שלא יגידו כלום "מה כבר יש להגיד? מה יעזרו הדיבורים?" האם יכולים המתנדבים להיכנס לבית בנסיבות אלה ופשוט להיות נוכחים אפילו מבלי לומר דבר?
נראה אפוא, שכל חולה וכל משפחה הם מצב מיוחד והנחייה כללית למתנדב, עלולה להחמיץ את הדרך המתאימה למשפחה אליה ניגש.
למרות זאת, ישנם דברים שמתאימים לכל אדם ואחרי שהחולה או משפחתו קיבלו כניסת מתנדב למעגל מצוקתם הנוראה, יש מה שיעשה כניסה זו לחשובה.
לפני כל אמירה או עשייה, נכון ללמוד את המצב ואת הנפשות הפועלות. אם "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, 12), אז ודאי וודאי, שבכוחה לרפד צער ומכאוב. המתנדב מביא איתו את אהבת האדם שבו, את הצורך שלו, שלא לעמוד מנגד ועצם הגעתו למקום העצוב והכואב והחרד הזה – אומרת, שאכפת לו. חשוב לו להביע: "ביחד!" וזה אומר: "אינך, או, אינכם לבד". הקרבה למוות מאיימת, ישנו פחד המוות, אנשים מתרחקים כי הם פוחדים או כי הם חסרי-אונים ואינם יודעים מה ביכולתם לעשות במצב המתואר כסופני. מבחינת החולה ומשפחתו, זו חוויה של התרחקות מהם והם מרגישים יותר ויותר לבד במערכה מול המוות, שידוע שידו תהיה על העליונה. גם בתוך משפחה, יש מי שנחלץ בכל מאודו לסייע ולסעוד ויש מי שנותן עצות, בא בטענות או כמעט שלא נמצא. לבני משפחה יש לעתים חשבונות של שנים עם החולה וחוליו הקשה לעתים מעורר בהם רגשי-אשמה כאילו קורה לו מה שאיחלו לו בלבם או אף בפיהם, בזמן מן הזמנים. גם כשקשרי המשפחה טובים, אנשים שונים בחוסנם הנפשי ויש, שפשוט אינם מסוגלים לעמוד מול המציאות הקשה שאליה נקלעו. חלק מכחישים את רוע הגזירה, חלק חושבים שזה בלאו-הכי אבוד ומה כבר יועיל או ישנה אם יבואו או לא יבואו וכדומה.
כניסתו של מתנדב לקשר בתקופת המשבר הזו, עשויה להתפס על ידי המשפחה כעוגן של יציבות ושל שפיות. כשהכול נראה אבוד, רואים שבעצם לא הכול אבוד. הנה קורה משהו חדש, שמשפיע על תמונת המצב. נכון, המוות לא יימנע, אבל, יש כניסה של עוד חיים למעגל וכך, ערים ל"יש" ולא רק ל"אין".
אדם נסחף בגלים סוערים והולך ומתרחק מחוף המבטחים. מרחוק הוא רואה מישהו שמגיע לחוף ויש לו אל מי לאותת, אל מי להביט, ממי להיפרד, גם אם הוא מבין, שהניצב על החוף כבר לא יוכל להצילו.
מי שמתנדב לעשייה כזו, עשוי להרגיש כמה הוא משמעותי לאחרים הנמצאים במצוקה נוראה. הוא נוכח, כמה כוח יש בו וזה מעודד אותו. עידוד, שהוא נושא בקרבו בתלאות חייו ושהוא מקרין לסביבתו ובכללה – לחולה ולמשפחה אליה נקשר.
אז מי שמתנדב ללוות, כבר יש בזה אמירה חיובית, ליווי אומר שאין לבד, חייב להיות איזה ביחד. בשיר "יחד" כתוב: "יחד כל הדרך" ולכאורה, מדובר כאן על יחד לסוף הדרך, אבל, הסוף של מה? סוף מצב החיים, איננו סוף הקיום. אנחנו שרים: "דויד, מלך ישראל, חי וקיים" ואכן, דמותו של המלך הנערץ הזה עודנה חיה וקיימת בעמנו ומדובר על אלפי שנים מאז מותו. מה עשה אותו חי וקיים לדורות? מעשיו. עד היום, בשעות המשבר הקשות ביותר, רבים פותחים את ספר תהילים שכתב וקוראים מתוכו פרקים המחזקים את רוחם והם מאמינים, שבכוח אמירת תהילים יכול גם להרפא אדם. כך, עוצמת האמונה שעולה מכתביו של דויד, ממשיכה להצית אמונה בלבבות רבים עד כי המוות לא יכול לדמותו.
אולי ניתן לעודד את החולה לכתוב מזיכרונותיו או שניתן להציע לו לרשום מפיו דברים שירצה להנחיל למשפחתו בפרט ולאחרים בכלל.
בהרצאתי "לצבוע את השלכת בירוק" עמדתי על כוחה של האמונה לחזק את המאמינים.
באותה הרצאה עסקתי בחשיבה חיובית ושאלתי עצמי: איזה קשר אמצא בין מותו הקרב של אדם לבין חשיבה חיובית?
בהגיעי לנחם אבלים, לאחר שאני מתעניין בנסיבות המוות לפרטיהן, אני נוהג לשחזר עם האבלים את כברת הדרך שעשה בן משפחתם במעגל חייו. קשה במיוחד כאשר מדובר בצעירים, שהרי ההרגשה שנקטפו בטרם עת כל כך חזקה ומכאיבה. כשמדובר במי שזכה להזדקן, יש שבמהלך חייו זכה גם להגשים חלום של דורות ולעזוב ארץ נכר ולעלות לארץ-ישראל. גם אם עבר את גיהינום המחנות בשואה, אם זכה להקים משפחה ולהעמיד ילדים ואף נכדים, הרי היו לו בחייו הדברים הנפלאים בעולם, שניתן לאחל לאדם. כמה מרגש במעמד כזה לשמוע על מעשים טובים שעשה בחייו וכמה זכה להיות אהוב בזכות אישיותו ועל מעשיו אלו.
נחזור לכותרת הרצאתי: "להיות משמעותי". מדובר על "להיות", על קיום ועל "משמעותי" – מתן ערך לקיום הזה. הספרות מלאה סיפורים על אנשים שלכאורה יש להם הכול – כסף, עבודה מכובדת, משפחה – והם מרגישים ריקנות. אינם מוצאים טעם בחייהם. כנגדם מוכרים הסיפורים למשל על הדייג העני בבקתה הדלה, שחי באושר עם משפחתו. הסיפורים האלו מדגישים את ערך הצניעות, ההסתפקות במועט, שמחת האדם בחלקו.
מוכרים הסיפורים על מתן בסתר, כמו "אם לא למעלה מזה", ואחרים המתארים אנשים אכפתיים, שאינם עומדים מנגד למצוקת אחרים ונחלצים לסייע שלא על מנת לקבל פרס או כיבודים.
רמה גבוהה יותר של חיי משמעות ערכיים מצאנו בחסידי-אומות-העולם, שלא רק שלא עמדו מנגד כשפגשו מצוקות אנוש, אלא אף סיכנו את חייהם ואת חיי יקיריהם והושיטו יד להצלה. לצדיקים אלו, עמידה מן הצד גם בלא סיוע לרוצחים, נתפסה כהמשך חיים חסר משמעות. הם קיוו כמובן שלא להיתפס אבל במעשיהם כאילו הצהירו: "חיי אינם חיים, אינם שווים, אם אני יודע על סכנה לאדם אחר שלא אשם בדבר ואינני נוקט פעולות להצילו".
משמעות היא אפוא דבר המתייחס לזולת.
חשבתי על המילים: אנוכיות – אנושיות. למעשה ההבדל ביניהן היא האות כ" המתחלפת באות ש". כ" – כאן, ש" – שם! השאלה, במה אדם בוחר להתמקד, בעצמו או בזולתו.
לתת
כדי להיות משמעותי יש לחיות חיים עם משמעות. גורם מרכזי במתן משמעות בחיינו היא הנתינה. על איזו נתינה מדובר? חומרית? רוחנית? חברתית?
מדובר על נתינה שתואמת את צרכי המקבל. אדם רעב זקוק לאוכל, אדם בודד זקוק לחברה, אדם מיואש זקוק לעידוד. אנחנו מכירים את השיר היפה: "לתת" – "לתת את הנשמה ואת הלב, לתת כשאתה אוהב". רגישות אנושית משמעה לקלוט את הצורך של האחר ולהשתדל לתת לו מענה.
פוגשים חבר ברחוב ושואלים: "מה נשמע?" יש שהוא משיב: "אל תשאל" (וכבר מצטערים ששאלנו!) "כואב לי… אבד לי… הפסדתי…" לפנינו אדם שזקוק לאוזן קשבת וכנראה שגם לעזרה בהשמת דברים בפרופורציה. הוא כה שקוע בצרה שהוא משתף בה, עד שאיננו מבחין בכל מציאות חייו. זה טבעי, כשכואבת לנו שן, איננו יכולים ליהנות מכך, ששאר אברינו רוגעים. התמקדותנו בפרט פוגעת ביכולתנו להבחין בכלל. אבל, אם שאר אברינו רוגעים, כמה טוב לנו בעצם כשרק אחד מהם כואב, כמה טוב לנו בעצם!
כדי להיות משמעותי, יש לדעת משמעותם של דברים. נראה לי, שמי שמודע יותר למשמעותם של דברים, עשוי לנווט עצמו טוב יותר לחיות באופן, שיהיה בעצמו משמעותי לאחרים. בבסיס ההכרה במשמעותם של דברים מצויה היכולת לדעת להוקיר (שם אחד מחיבוריי). לא מדובר במי שיודע להעריך דברים בולטים ומרשימים. אלא, במודעות לכל דבר הנחשב קטן שבקטנים ולערכו המיוחד. ביהדות, כאשר ניגשים בדחילו ורחימו לסעודה נוטלים ידיים עם ברכה ובסיום – ברכת המזון. אדם שיוצא מהשירותים מברך את ברכת: ""אשר יצר". יש ברכה ממש לכל דבר כי שום דבר לא מקבלים כמובן מאליו. זו רמה גבוהה מאד של ידיעה להוקיר. מי שכך ניגש לדברים בחיים, יודע, שגם מעשה צופי טוב אחד ביום אין בו די. מחשבותיו מובילות אותו לעוד עשייה ולעוד התייחסות לאחרים וזה עושה אותו חשוב ומשמעותי להם.
נראה לי, שלהיות משמעותי אומר קודם כל, לרצות להשתייך. זו חוויה נוראה להרגיש בדידות. ילד שחווה חרם מצד קבוצת חבריו בעצם איננו בודד, יש לו את הוריו, שכניו, החברה הסובבת אותו ולמרות זאת, ההדרה שגורם לו החרם היא כואבת. איבוד מקומו בקבוצת חבריו משמעו שהוא מפסיק להיות משמעותי? ממש לא. אדם זקוק ליחס, גם שנאה וכעס כלפיו מעידים שלמישהו אכפת ממנו והוא משמעותי לו. אבל, אדישות כלפיו והתעלמות ממנו כן נחוות כאיבוד השתייכות; הוא כבר לא משמעותי להם.
חבורה נכנסת לארוע כמו חתונה כאשר לא סומנו מקומות למוזמנים.מתיישבים אל השולחן ונשאר מקום אחד פנוי. ניגש מישהו ומבקש לשבת איתם אבל הם אומרים: "לא, זה שמור". הם חושבים לעצמם, אולי יבוא מישהו שהם מכירים ומה הם צריכים איתם את הזר הזה? אין להם דבר נגדו, אבל, גם לא בעדו. מבחינתו, הוא חווה דחייה. הוא מרגיש שאינו רצוי וכל עוד אינו מוצא מקום מתאים, הוא מסתובב פגוע.
"משמעותי" אומר: בעל ערך. ערך מלשון שווי וגם מלשון ערכים, נכסים רוחניים שמנחים את החברה. מי שנותן לחיים לעבור לידו ולא מבחין בהם, נמצא בשוליים של החיים. אי אפשר להיות משמעותי בלי להבחין בערכם של דברים ולהכיר בהם. לקבל את בריאותנו כמובנת מאליה משמעו, לא להכיר בערכה, לא לייחס לה חשיבות נאותה וזה כמעט זלזול בה. במפגש עם מי שבריאותו לקתה בצורה חמורה, אפשר להיכנע לרחמים עליו או אפילו להרגיש אשמה שאנחנו לא במצבו. בדקתי במילון ומצאתי כי נכמרו רחמיו פירושו: "הצירוף "נכמרו רחמיו" הוא למעשה השאלה – הוא התבשל ברגשותיו. לא יכול היה להתאפק והוצף ברגשות חמים ורחמים." ברור לנו, שזה לא מה שעוזר או מחזק את מי שאנחנו מתבשלים ברחמינו עליו. יגידו: "מתעוררים הרחמים, זה רגש, מה נוכל לעשות? זה לא בשליטתנו". אוי לנו, אם לא היו בנו רחמים, אבל, עלינו לזהותם כשהם מתעוררים ולא לתת להם להכריענו ולרפות את ידינו.
אפשר גם להתמלא כוחות מכך שאנחנו במצב מצוין ולנצל את הכוחות האלו גם כדי להתייחס אליו בחום אנושי ולבדוק איתו, כיצד נוכחותנו עשויה להקל או להועיל לו ביותר.
כדי להיות משמעותי למישהו, דרושים יחסיי כנות איתו. בן של חבר שלי חי באנגליה ומגיע מפעם לפעם לבקר בארץ. בימים אלו עמד להגיע לביקור אולם נאלץ לבטלו כי נפצע בתאונת-דרכים והוא מאושפז סביב ניתוחים ברגליו. הוא התקשר להוריו ועדכן אותם על התאונה והוסיף: "אם לא הייתי צריך להגיע עכשיו ארצה, לא הייתי מספר לכם בכלל על התאונה כדי לא להדאיג אתכם". חשבתי לעצמי: ודאי שהוא מגלה אכפתיות והתחשבות רבה בהוריו והיה רוצה בכל מאודו למנוע מהם חרדות ועוגמת נפש, אבל, יש למטבע זה צד אחר. בעתיד, כשהוריו ישמעו ממנו שהכול בסדר, האם יוכלו לסמוך על כך? איך יוכלו להיות בטוחים, שלא קרה משהו והוא פשוט רוצה לחסוך מהם את המידע הקשה? נכון שככל שילדינו גדלים הם הולכים והופכים יותר ויותר להורינו, אבל, כל עוד אנחנו מתפקדים, הורותנו חשובה לנו וגם להם. מדוע שבגלל דאגתם לנו הם יאבדו את האוזן הקשבת והגב שהורים מעניקים לילדיהם גם בעת צרה? הגנת-יתר של ילדים על הוריהם פוגעת ביכולת ההורים להיות הורים משמעותיים לילדיהם.
ניתן לסכם ולומר, שלהיות משמעותי זה בעצם מה שאנחנו מכנים: "להיות בן-אדם", להיות אנושי, לגלות אחריות, כלומר, להתמקד בהתייחסות לאחר ובנתינה לו.
30.5.2016