כמה ילדים נרצה? – שיקולי הורים
קל להם ליהודים החרדים. לרוב ברור כי ההורים שואפים לכמה וכמה ילדים וזה אומר לפחות 5-6.
שאלת כמות הילדים שנביא לעולם קשורה גם לעמדותינו ביחס להפרשי גילים בין ילדינו. מי שדבקים בגישה פסיכולוגיסטית לפיה רצוי להמתין עד שאישיותו של ילדנו תתגבש ויסיים בכבוד את התקופה האדיפלית שלו ורק אז ניתן להעמידו במבחן הטראומה הקשה של הבאת מיתחרה לעולם; בעלי גישה זו יוצרים הפרשים של 5 או 6 שנים בין צאצאיהם ובאופן טבעי מספר ילדיהם קטן יחסית.
מאידך, יש מי שרוצים הפרש קטן ככל האפשר כדי שהילדים יגדלו פחות או יותר ביחד וגם צמידות גילם תקרבם כחברים. נכון שבד"כ אחרי זוג צמוד כזה משתדלים להמתין כמה שנים טובות כדי לאסוף כח.
יש שהשיקול הכלכלי דומיננטי: מחשבים כמה עולה גידולו של תינוק לפחות בשנות חייו הראשונות ובודקים את האפשרות הכלכלית להביאו לעולם בעיתוי המסויים. בתחשיב מכניסים גם את העלות הישירה של הצרכן הפעוט וכן את תקופת אבדן הכנסות ההורה (כמעט תמיד – אמו) בתקופת גידולו הראשונה עד לחזרתה לעבודה.
גם גיל ההורים במעבר מזוגיות בלבד לזוגיות והורות – משמעותי. גם אם נישאים בגיל מתקדם יותר, יש שמעדיפים להמתין עם הבאת ילד לעולם ורוצים למצות תחילה את זוגיותם העצמאית ולהבשיל לתפקידי ההורות. זה אומר, שהם הופכים הורים קרוב יותר לגיל בו הם במעלה הקריירה שלהם ואז נוטים למעט בכמות הילדים שהם מתכננים ומביאים לעולם.
האינטרס בילדים רבים נעוץ בטבענו – כנובע מהמצווה הראשונה בתורה. גם אנשי המדע מרבים לעסוק באינטרס הזכר המבקש להפיץ זרעו ולהקים לו צאצאים וכן בלהיטות הנקבה למימוש פוריותה.
הורים מצביעים על הקושי העצום בגידול ילדים מבחינת כמות הכוחות הפיזיים והרגשיים שעליהם לגייס. מציינים כשיקול גם את רצונם להציב את ילדיהם בחברה עם בסיס איתן ככל האפשר מבחינת ההשכלה שיקנו לו והמשאבים החומריים שיעמידו לרשותו (דירה!)
מי שאינם רואים בהורות הגשמה עצמית מרגישים כי ההורות באה על חשבון אינטרסים אישיים אחרים שלהם והם מחפשים לפשר בין הרצונות השונים הנאבקים בתוכם. אין זה דבר חריג או נדיר אם נזכור, שבכלל בחיינו כמעט כל דבר בא על חשבון דברים אחרים. קשה להיות מורווח מכל הכיוונים. כלומר, יש מחירים לרווחים!
את עוצמת הפשרות שאנו עושים נוכל להכיר כשנבחן את הקצוות: מחד – מי שאינם רוצים כלל להביא ילד לעולם (עם רציונלים שונים – איך אפשר בכלל להביא ילד לעולם האכזר הזה?! ילדים הם עול כבד ונטל ומגבילים את החיים! אינני די בשל/ה כדי להפוך להורה!) ומאידך – אלו שמרבים בצאצאים ואם זה תלוי בהם הם רוצים לא פחות מעשרה ואף הרבה יותר.
אומרים שהורה אחד מסוגל לגדל כמה וכמה ילדים ואילו – עשרה ילדים אינם מסוגלים לדאוג להורה אחד הזקוק לעזרתם. אמירה זו יש בה הרבה מן המציאות המוכרת בחברה שלנו. גם במשפחות בהן להורים ילדים רבים, כשהורה זקוק לסעד או סיעוד ממש, לרוב רק אחד מילדיו או מיעוטם – מתגייס ממש והאחרים מסתפקים במתן עצות, בהשמעת טענות ולכל היותר – בסיוע סמלי בלבד. יוצא אפוא, שאינטרס הורה להרבות בצאצאים כדי שלא "יושלך לעת זיקנה", אין בו ממש.
טבעי רצונו של הורה, שילדיו יהפכו חברים טובים זה לזה ויעמדו בקשר קרוב לאורך חייהם. במובן טבעי, ריבוי ילדים פותח חופש בחירה מסויים שמאפשר לכל ילד לבחור בין אחאיו את העדפותיו בקשרים הדוקים יותר או פחות. לילד יחיד נותר רק לבחור את עצמו ולשני ילדים – זה את זה.
במידה זו או אחרת, אהבתנו העזה לילדינו קשורה להיותם חלק מאיתנו, המשך שלנו – גנטית ופסיכולוגית. גם בילדים מיוחדים (מפגרים, נכים) ואולי דווקא בהם, אנו מוצאים חן מיוחד ומיוחדות אמיתית (ולא רק כמטבע לשון נקיה כדי להתרחק מסטיגמטיות) והיינו שמחים לעוד מהטוב הזה.
ככל שבגרתי וגדלו ילדיי, הצטערתי יותר על כך שהבאנו רק 2 ילדים לעולם. אנו כל כך גאים בהם ומאושרים בהיותם ילדינו והמחשבה שחבל שאין לנו יותר ילדים בהחלט עוברת לי בראש ולא לעתים נדירות.
אינטואיטיבית הייתי חושב, שממוצע ילדי משפחות המוצא של שני בני-הזוג הוא מספר שיתאים להם להורותם. אולי זו דעתי כי אני בן במשפחה בת 4 ילדים ורעייתי – בת 2 ילדים. הייתי מאושר אפוא עם 3 ילדים (אם אפשר להיות מאושר יותר משהינני כעת!)
במקום אחר התלבטתי בשאלה: אילו יכולתי לשוב ולחיות את חיי, האם הייתי משנה דברים שעשיתי או שלא עשיתי? שם עסקתי בשאלה הגורלית של פציעתי הקשה שהותירה אותי נכה לצמיתות (פיזית). לא אחזור על מסקנתי שם אציין כאן, שאילו יכולתי לשוב לעבר ולשנות את כמות ילדינו, הייתי בלי ספק מגדל שלושה ילדים!
מעניין לציין, שישבתי לכתוב דברים אלו היום, ביום הולדתה של נכדתי בת השנה!
11.12.05