גם הפעם לא זכיתי בחמישים המיליון בלוטו. אם יש לי מה לעשות עם סכום כזה גדול? מה השאלה! זאת אומרת בטח ידאגו כבר שיהיה לי מה לעשות בו. אז הלך הפרס הגדול.
אני יושב לי בשיחה טיפולית עם בני-זוג מסוכסכים. (לא זכיתי בלוטו אז נראה שאצטרך להמשיך לעבוד). כמעט אין פגישה בה דנים בקשיים ביניהם, שבה לא נאמר בניסוח זה או אחר: אנחנו רבים על שטויות, סתם על דברים קטנים.
נניח רגע לעבודה וכבר החופשה השנתית מתקרבת. השאלה השכיחה היא: לאן אתם מתכננים לנסוע? מצפים לשמוע על איזו טיסה לחו"ל או לפחות איזה צימר בגליל.
אנחנו מורגלים לבנות ולתכנן סביב עוגנים גדולים וכבדים בחיינו. חושבים על המשימה הבאה בעבודה. עסוקים באירוע המשפחתי שבאופק. טרודים בבדיקה הרפואית שמועדה נקבע. כך, בעידן האטום וחלקיו הזעירים אנחנו רואים וחושבים כמעט רק על פרודות ואוקיינוסים ורבי קומות ומסכי ענק, רצוי – פלזמה.
"הדרך ארוכה היא ורבה", כתבה נעמי שמר ומוכרת האימרה הסינית, שכל מסע ארוך מתחיל בצעד קטן אחד. מה שלא מספיק מודגש, לדעתי, שהמשכה של כל אותה הדרך הארוכה גם הוא צעד ועוד צעד ועוד צעד… כל דבר, גדול ככל שיהיה, מורכב מדברים קטנטנים, כלומר, הבסיס הוא לא הגדול, הענק, הבומבסטי, אלא דווקא – הפעוט, הזעיר וקטן הערך לכאורה.
יש לנו נטיה להציב ציוני דרך באופק חיינו, לקבוע יעדים שעד אליהם נטרח ונתאפק ונתאמץ ואז סוף סוף יהיה לנו טוב או לפחות – טוב יותר. רק נסיים קושי זה או אחר, רק נשלים מטלה זו או מחויבות אחרת ואז ירווח (רעיון שמצאתי בספר: "מפתחות לאושר" של רבקה צדיק פישר). אנו מביטים להרים שנישאים לפנינו בדרכנו; יש מי שרואה בהם אתגר, יש מי שתופס אותם כמכשול בלתי עביר ויש מי שאף את צילם רואה כהרים עצמם. המחשבות על הרכס שבדרכנו ועל הדרך בה נעפיל עליו ונעבור אותו; על התהום שנפערת בפנינו והאופן בו נגשר עליה, על מכשול המים שאנו מחפשים לצלוח אותו. הטרדות האלו לא מותירות זמן ופניות לכל המרחב האינסופי שביכולתנו לחוות. קל למי שנפשו רוגעת והשלווה אופפת אותו, להבחין ביפי השמש, האור, העלטה, הרחשים והשקט וכל מה שחושינו חשופים אליו בכל רגע נתון. ביכולתנו לנתב את מעינינו לאן שנאבה. נוכל לעקוב בתשומת לב רבה אחר כל הבזוי והלקוי בחברה שלנו, לחפש את כותרות העיתונים המחרידות ולבנות את תמונת העולם בו אנו חיים כסדום ועמורה ואף גרוע מהן. אנו יכולים גם לחכות להזדמנות בה נמצא כתבה או כותרת על מעשה טוב של נדבן גדול (או קטן)וכל כיוצא באלו. אבל למה שנחכה להזדמנויות שהעולם ייצור עבורנו? בכל רגע נתון אנו יכולים לחוות דברים נפלאים ומרחיבי לב, לחשוב על אנשים יקרים לנו וכמה ברי מזל אנחנו שיש לנו אותם; לשמוח ולהוקיר כל דבר פעוט כביכול שקורה לנו או שיש לנו ולדעת, שהאושר שלנו נמצא כאן ממש ואין שום סיבה שנחכה לו שיבוא. "אני חושב, משמע אני קיים!" יכול להתרחב להרבה הרבה ניסוחים שמסתיימים ב"לכן אני מאושר!"
אם לרוב דברים של מה בכך, טיפשיים, הם העילה למריבות בין בני-הזוג, אז מחוות קטנות עשויות להיות העילה לאווירה נהדרת ומלבבת. המלאכה היא כפולה: גם לשים לב לכל היש כדי שנוכל להנות ממנו וגם ליזום "מיזמים זעירים" כדי לרפד ולקשט את הרגע היפה הזה שאנו חיים כעת.
04.07.07