חינוך דמוקרטי
שמעתי את טומי לפיד בתוכניתו "השבוע שלי" ברדיו ובא לי לכתוב. בסיום דבריו טען, שקיים ויכוח אם מחנכים נכון בארץ או שאין מחנכים נכון ולדעתו – אין מחנכים כלל. תמצית טענתו היתה, שבחברה שלנו נעשים מעשים שלא יעשו בגלל: "צביקה", כלומר, העובדה שתלמידים מכנים את המורה בשם החיבה הפרטי שלו בלא תוספת "המורה" או כינוי מכובד אחר.
במהלך המאה שעברה היה גל במערב, שקרא לברוח מהחינוך הפוריטני והנוקשה והטיפו ליתר מתירנות. נושא כבוד האדם וחרותו עלה לכותרות ובכלל זה האמנה לזכויות הילד.
היה מעבר חד האופייני למהפכות. הפוריטניות המינית הוחלפה במתירנות והורים עברו להסתובב בבית בעירום חלקי או מלא, למשל. מהר מאד הבינו, שחופש גדול ומוגזם יותר משהוא דמוקרטי, הוא בעצם אנרכיה והעדר הגבולות מזיק לפרט ולחברה.
לפיד נזקק לדוגמאות ענישה שכבר איננה מקובלת ושלדעתו הויתור עליה הובילו למסקנתו, שאין חינוך. הדוגמאות כללו העמדה בפינה וכתיבת משפט מאה פעמים וכן – מכה בישבן. אני יודע, שגם בין אנשי המקצוע העוסקים בטיפול רווחת הדעה, שמכה על היד או על הטוסיק במצבים מסוימים לא תזיק לילד ואין לוותר עליה.
לפני שנים קראתי בספרו של ד"ר דוד רודי "ילדות ומאבקי נעורים" את טענתו, שהקשר היחיד בין מכות לחינוך הוא – חוסר החינוך של המבוגר המכה. הדברים מאד דיברו ללבי.
מנסיוני אני יודע, שלא מאד קשה להמנע מהכאת ילדינו. במאמץ סביר ניתן גם להמנע מלהטיח בהם עלבונות ומשימוש בביטויים גסים ונלוזים כלפיהם. הרבה יותר קשה להמנע מהרמת קול עליהם וכן, מיצירת אוירת איום והרתעה.
אכן קשה מאד לחנך את גור האדם ולתרבת אותו. אנחנו מבינים בשכלנו, שלנסות לתרבת אותו כאשר אנו מתנהגים כלפיו בחוסר תרבות, זו לא בדיוק דוגמה אישית והמחשה שסוללים לו את הדרך הנכונה. אז מה עושים? איך מכים בלי להכות ואיך מלמדים את פרא האדם דרך ארץ כדי שיצדיק את "כבוד האדם"?
כדי להגיע לכיוון הנראה לי מתאים, אביא שתי דוגמאות מהחיים:
- הילד בן השלוש חולה וקודח מחום. חוזרים מהרופא והוא נתן תרופה אנטיביוטית נוזלית, 4 פעמים ביום. הילד מסרב בכל תוקף לפתוח את פיו כדי לבלוע את כפית התרופה. הסברים ושידולים לא עוזרים וברור שאין מנוס משימוש בכח. אמו ואביו מתגייסים למשימה. אחד מושיב את הילד על ברכיו ומחזיק את שתי ידיו והאחר פותח את פיו ושופך לתוכו את כפית התרופה. הרגשה איומה של ההורים, ביחוד אם הם מקפידים שלא להשתמש בכח כלפי ילדם. ככל הנראה לא מצאו שום דרך נעימה ויפה אחרת כדי להשיג את התוצאה, שהילד יטול את התרופה החיונית כל כך לבריאותו.
בדוגמה זו חשובה לדעתי התייחסות ההורים בעת הפעלת הכח. אם הם כועסים על הילד כיוון שאילץ אותם להשתמש בכח ולא נשמע להפצרותיהם ולשידוליהם, הם עלולים לבצע את מתן התרופה הכוחני בצורה תוקפנית. הם בעצם מצרפים למתן התרופה את הענשת הילד על עקשנותו וסרובו לשתף פעולה איתם. לדעתי אין בעיה עם השימוש בכח כל עוד הוא מבטא תוקף במקרה המתואר, אולם חשוב מאד, שלא יבטא תוקפנות. העשייה הכוחנית ראוי שתבוצע בעדינות ובמידת הכח ההכרחית בלבד ותלווה בהסבר על החובה ליטול את התרופה החשובה הזו. אל לה לאומללות ההורים וכאבם על כך שילדם מכריח אותם להשתמש "נגדו" בכח, אל להם להביאם לכעוס עליו ולהעביר לו כעס זה במהלך ביצוע המשימה הקשה שתיארתי.
- אינני מבין באילוף כלבים, אולם, יש רעיון ששמעתי בתחום ושעשוי לתרום לדיון כאן.
כאשר גור עושה צרכיו באמצע חדר המגורים, זה חסר תועלת להתנפל עליו בצעקות או במכות. אם הוא אינטליגנטי הוא ילמד די מהר, שאסור לו לעשות צרכיו במקום גלוי לעין והוא יבין, שעליו לבחור למשל מקום מוסתר מתחת לארון או מאחורי הספה. בעצם הוא מבין בדרכו שלו מה לא רצוי לעשות או היכן זה לא מתאים אבל מכאן עוד לא יסיק, שעליו לאותת שברצונו לצאת לחצר כדי לעשות שם את צרכיו.
ממליצים לנקות את צרכיו בחדר המגורים ולהתיז מטהר אויר, כדי שלא ימשך שוב לאותו מקום לבצע אותה פעולה לא אהודה. לא צועקים עליו ולא מכים אותו. כאשר יעשה צרכיו בחצר, יש לתת לו חיזוקים חיוביים הכוללים דיבורים ולטיפות וממתק האהוב עליו. טישטוש הלא רצוי ומתן חיזוקים חיוביים על הרצוי, ראוי שיעשו בעקביות ואז משיגים את התוצאות הרצויות.
אסכם אפוא: בתהליך החינוך של ילדינו לא נוכל לוותר על שימוש בתוקף ואף בתוקף רב כשהדבר דרוש, אולם, ראוי שנוותר כליל על תוקפנות. עם סבלנות ויצירתיות נוכל גם לוותר על ענישה, כאשר תוצאת התנהגות לא רצויה עלולה בעצמה להוות עונש מבלי שביצענו פעולה עוינת כלשהי. במקביל, מתן עידוד וחיזוקים להתנהגויות רצויות, עשוי לתרום רבות גם להשגת מטרתנו לחנך וגם לשימור אוירה חמה ונעימה בבית.
12.05.07