רגלה של רעייתי מגובסת. מקווה שבקרוב תשכח מזה. אבל אולי לא כדאי יהיה לשכוח?
בחושבי על מה שכתבתי ב"ילדות עשוקה?" וב"חשיבה חיובית", אני שב ונזכר במה שפקד אותי בימים ההם ובזמן הזה:
שוב באה השבת בערב חג הפורים, ממש כמו לפני 57 שנים עת הייתי ילד בן שש ומשהו, כאשר ניצלתי ממוות. במהלך תקופת החלמתי בבית-החולים, אני נזכר במתנדבת, שהגיעה כדי לטייל איתי בחצר בית-החולים כשרגלי בגבס הליכה. אני בן שש וחצי ומתאמץ להחזיר לעצמי את כושר ההליכה לאחר שגם רגלי נחבלה קשות. נורא? לא חוויתי זאת אז כדבר נורא וגם כשאני משחזר זאת היום, לא כך אני מגדיר זאת. נכון שזה גיל רך לתלאות כאלו, אבל איזה גיל מתאים לרגל מגובסת?
מה שלא הורג אותי מחשל אותי? לא בדיוק. יש שמחשל ויש שמתיש ומביס גם אם נשארים בחיים. מה שברור לי הוא, שפותחו כלים מדהימים כמעט לבנות מחדש את גופנו כשהוא נחבל גם קשות, אבל, מעט מאד נעשה במקביל עם רוחנו. למי אין סיפור רפואי עם חוויות של ניכור, דחייה, הטחת עובדות קשות לעיכול, הזנחה, מתן מידע חלקי וחסר ועוד ועוד? יש לנו בדרך כלל גם את הנשמות הטובות והמגע האנושי והמרפא שפגשנו סביב ארועי חולי, אבל הם אופיניים יותר לשירות הרפואי הפרטי ופחות לשירות הציבורי.מה שמעניין הוא, שכמעט תמיד אלו אותם מרפאים שנותנים את השירות הפרטי, שעובדים במקביל בשירות הציבורי. אז מה עושה את ההבדל, הכסף?
יש לנו בארץ את גדולי המומחים בתחומים רבים ברפואה, אבל לא מספיק בתוכם מודעים באמת לצרכים הרגשיים של מטופליהם. מבשרים על ניתוחים כאילו זה דבר יום ביומו אצל המטופל. מתייחסים לשאלות הנובעות ממצבי חרדה, כאל נדנוד ועוד. האם עלי להרחיב בכך או שכל ה"חברים" בכל קופות החולים – שם לא אהוד עלי – מכירים כל זאת היטב?
ובכן אני חוזר למחוזות ילדותי ומשחזר מצב דומה לנוכחי ושואב משם את הבטחון, שלא רק שזה יעבור ויסתדר (ומדובר ברגלה של רעייתי), אלא, אף יגביר את אושרה בחייה המחודשים על שתי רגליים בריאות ומתפקדות. ב"חשיבה חיובית" תיארתי איך זה התרחש אצלי ואני בטוח, שזה מה שצפוי לה. אינשאללה!
20.02.2010