"איך לעזור לחבר שבצרה", עורר תגובות. תוך כדי שאני טרוד במחשבות על אלו, שככל שמנסים לעזור להם, כן נתקלים ב"כן אבל" ונשארים עם הרגשה, שמה שלא תגיב לפנייתם, לא יועיל ותשאר עם הרגשה שאינך מסוגל בעצם לסייע להם. אז בהיותי עסוק במחשבות אלו בהקשר ובהמשך למה שכתבתי, נשאלתי ע"י מכר:
משנודע לו, שחלה במחלה קשה (לקה לפתע בהתקפי נפילה), לא רק שלא זכה לעזרה מחבריו כולל – הקרובים ביותר, אלא, שמי שלא התרחקו וחמקו ממנו, נכמרו רחמיהם עליו וזה רק העמיק את תסכולו והגדיל את מכאובו, נוסף על מה שהמחלה עצמה כבר גרמה לו.
כיצד, כך שאל אותי, אוכל לזכות בעזרת אלו שהיו מטובי חבריי וכעת פשוט ניתקו מגע ומה עושים עם רחמיהם שממש לא חסרים לי ובטח שלא מסייעים לי בכלום!?
אין ספק, שכמו שהפונה אלי זקוק ומשווע לעזרה של קבלה ועידוד, כך גם אלו שנסוגו ממנו והם אובדי עצות וחסרי אונים ביחס להתייחסות אליו כעת במצבו החדש והמאיים. מצבו מאיים כי כמו בפוגשנו את המוות באחרים מתגרים בנו פחדי המוות שלנו, כך, אירועי חולי שפוקדים לפתע מי בסביבתנו, מאיימים עלינו במובן זה, שאנו תופסים לפתע, שגם אנחנו יכולים בעצם ליפול קרבן לאיזה אירוע תאונתי או של חולי, אירוע שישנה את מהלך חיינו התקין והשגרתי וכל עולמנו עלול להחרב עלינו (לפחות כך נחשוב או נרגיש).
חלק מחברינו מתמודדים עם החרדה שגרמה להם מחלתנו ע"י סוג של בריחה – התרחקות, ניתוק מגע והרחקת עצמם מ"הנגע".
יש מי שמנסים להתגבר על חרדתם ולא להתרחק מאיתנו, אלא, שמתוך אכפתיותם הרבה כלפינו, הם נכנסים להזדהות-יתר, חווים את המשבר שפוקד אותנו בעוצמה ובמעורבות אישית כה עזה, עד שהם עצמם כבר כואבים וסובלים קשות ממה שעובר עלינו. נו וכעת הם כבר עסוקים בהרגעת כאבם; זה מתבטא ברחמים עלינו. הם לא מסוגלים להתייחס ולהיות אמפתיים, הם נשטפים חמלה תוך מורך לב וכואבים כל כך חזק, עד שהם עצמם כבר ממש אומללים.
יש כמובן עוד דרכי תגובה למצב שתיארתי. כך למשל, יש מי שלא נסוג מאיתנו, אינו מנתק מגע ואינו נמנע מקשר איתנו; הוא גם לא מתקשר איתנו מלא רחמים עזים על "מסכנותנו"; הוא מגיב בטשטוש חומרת מצבנו ומסוגל לגעור בנו על כך, שאנחנו מגזימים בדאגתנו. כולה מחלת נפילה או איזה אירוע לב או אירוע מוחי! זו לא מחלה ממארת סופנית, או ניוונית סופנית ויש אנשים שמצבם הרבה יותר גרוע והם לא מתייאשים. עוד דרך בה חברנו החרד עד מוות מנסה להרגיע את עצמו ובעצם אינו מסוגל להתייחס למה שעובר עלינו והוא עוסק במצוקתנו הרגשית ובחרדותינו בדרך רציונלית ועניינית ומאד לא מתייחסת. יש כמובן תגובות אפשריות מסוגים נוספים.
הקפדתי להדגיש, שכאשר אנו תקועים בצרה או באסון שפקד אותנו, יש בין טובי חברינו מי שפשוט אינם מסוגלים להחלץ לעזרתנו ויש אשר דווקא בגלל כמה שאנחנו חשובים להם ואולי גם מרכזיים בחייהם – הם נתקפים חוסר אונים וזקוקים בעצמם לעזרה. כואב לדעת, שכאשר הם הבריאים ושלמים חווים מצוקה בגיננו, אנו המוכים ממש, נוכחים בהעדר התייחסותם ונתקפים כעס ומרגישים מאוכזבים מכך שהם לא נמצאים כעת כאן בשבילנו.
וכעת תוכל אתה הנועץ בי לכעוס עלי ולשאול בצדק: "לא רק שאני בצרות ודרושים לי כל כוחות הגוף והנפש כדי ללמוד להתמודד עם מצבי כעת, עלי גם לחשוב על כך שטובי חברי עוזבים אותי ואחרים מרחמים עלי וכל זאת כי הם במצוקה בגללי? אז שאסתדר לבד בעת צרתי ואולי גם אצא לחפש אחריהם ולהרגיעם ולדובבם על חרדותיהם ומצוקותיהם?! נו באמת!"
אכן נראה כדרישה מוגזמת מצדי ובאמת בלתי סבירה.
לא, אינני קורא לצאת אליהם ולדאוג להם, אני כן נאחז באימרה שכל כך מדברת ללבי ולשכלי: "להבין, פירושו – לסלוח!" קודם כל נוכל אולי לצמצם את כעסנו אל חברינו הטובים שרחקו מאיתנו וכן על אלו שמבטאים כלפינו רחמים עולבים. נבין, שזה לא נגדנו וכי דרושה כנראה יכולת התמודדות שלנו כדי שנעשה את המיטב לצמצם את השלכות פגיעתנו ואז גם אנחנו נהיה יותר רגועים ואופטימיים וגם חברינו יתעשתו עם הזמן ויחזרו למיטבם. אולי לא כולם אבל ממתי הכמות היא שחשובה לנו בחברויות?
יש בין חברינו מי שייטיבו לעשות אם יבקשו עזרה מקצועית כשהם נוכחים עד כמה קשה להם להגשים חברותם כשחברם נקלע לצרה. אבל ונא לא לכעוס עלי בגין מה שאכתוב כעת:
יש, שהרבה יותר קל לנו לכעוס על חברינו המתקשים ולהעסיק עצמנו באי הבסדריות שלהם מאשר לתת דעתנו על מה שעבר ועובר עלינו ולהשקיע את כוחות נפשנו בהסתגלות למצב החדש ובצעדים משמעותיים להשתקם בו. במקרים קיצוניים כדאי גם לנו לבקש עזרה מקצועית כדי שלא נחבל בגלל מצוקתנו הקשה על רקע המשבר שפקד אותנו – בקשרינו החברתיים, שעשויים להוות רשת תמיכה אדירה בעת צרה.
14.10.06