התמודדות עם בעיות התנהגות ואלימות של ילדים
הרצאה שניתנה במסגרת השתלמות לצוותי המועדונית הטיפולית בהרצליה
נסיבות הגדילה של ילדים
כבר בספר בראשית נמצא את ההתבטאות: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כ"א), למעשה כבר אז אומרים לנו, כאנשים שעוסקים בגדילה וחינוך, שהאדם בעצם נולד רע. יש גם תפיסות אחרות כגון זו של הטוענים כי האדם נולד לוח חלק ומה שאתה כותב על הלוח זה מה שייקרא ממנו. ישנם דיונים בהם מתלבטים בשאלה מה קובע יותר, סביבה או תורשה. נערכו מחקרים רבים על תאומים זהים שגדלו במקומות שונים כאשר התורשה שלהם זהה.
מה שרלוונטי לנו זו ההסתכלות על הילד מרגע לידתו כמי שמגיע אלינו מלא מחשבות רעות וכוונות זדון ומבחינה מסוימת – זה נכון. אם נסתכל מה הסיכוי של ילד להיות מבוגר תורם, חברותי ומתפקד, ברור כי אם לא נחנך אותו הוא יצא פרא אדם. אנו מודעים לכך, שבאופן טבעי הצרכים של התינוק והילד הם כאלה שיכולתו לראות ולהתחשב באחרים היא מאד מוגבלת, מה שהרבה פעמים מתפרש כרוע. עלינו אם כן, לשאוף לכך שמה שפוגע בחברה ישתנה וזו משימה קשה, ממש נגד הטבע. בנוסף ישנה אמביוולנטיות, דו ערכיות, כאשר ההורה שמספק את צרכיו של התינוק והילד הוא גם זה שמענישו ומונע ממנו דברים.
התינוק לא מבין את ההיגיון שבפעולות שעושה ההורה וזה מכניס אותו לחרדה. מצד אחד ההורה מפנק ומתייחס ברוך ובחום ומצד שני גוער בו וכועס עליו, לא מגיב מיד ברגע שהוא רעב. במצב זה הוא בטוח שכל העולם עזב אותו.
אותן דמויות חשובות משמעותיות ומספקות הן גם אלה שלהן התינוק מיחס את כל הרוע ואת כל חוסר ההתחשבות בו.
הדבר קשה עוד יותר כשמדובר בדמות שהיא לא ההורה של הילד, כמו עובדי המועדונית.
האלימות:
בהתייחסותנו לנושא אני נוהג לומר: "מי שלא למד סינית לא יודע לדבר בשפה זו". ניתן מכאן כמעט להכליל ולטעון, כי אלה שמכים הם גם מוכים, ילדים מוכים הופכים למבוגרים מכים. לא יהיה נכון לומר שבהכרח מי שהיה מוכה הופך למכה; ברור כי יש גם טלוויזיה, אלימות ברחוב ובמקומות נוספים בהם יש לילדים מהיכן ללמוד להיות אלימים. אך הדבר הבסיסי שניתן לקבוע בהכללה ברורה הוא, שהסיכוי שילד מוכה יראה באלימות התנהגות שניתן לנהוג בה – הוא די גדול. לכן, אם נראה ילד אלים, צריך לחפש ולהבין מדוע הוא אלים. זה לא מספיק שנגיד עליו: "זה ילד אלים – חיה רעה!" ההנחה היא, שהוא למד את זה מאיזשהו מקום. בדרך כלל ובעיקר מהמבוגרים. אם יש לנו טענות כלפי ילד אלים צריך קודם כל להפנות אותן כלפי עולם המבוגרים. משהו בחברה שלנו גורם לכך שילדים הם כל כך אלימים.
סימביוטיות
כשהורה או עובדות במסגרת כמו מועדונית, מוצאים בילד הוכחות לכך שירש תכונות שליליות מהורה או תרבות או מוצא מסוים – כל מה שאנו מכנים דעות קדומות, נאמר כי "זה אצלו בגנים".
עלינו לבדוק אם כשנקבל ילד במסגרת ונפגוש התנהגות אלימה לא נאמר: "מה אתם מצפים, ראיתם איך האמא התנפלה…" בהביננו זאת, עלינו לעשות מאמץ להפריד בתפיסות שלנו למרות שזה מאד קשה ואנו כל הזמן נלחמים בדעות הקדומות שלנו.
אחת מהדעות הקדומות שלנו זה לומר "זה אצלו בגנים". יכול להיות שאנו מאד צודקים, שבגלל שהאב התנהג כך, גם הילד התנהג בצורה דומה. אם מדובר בילד עולה ממדינות חבר העמים או מאתיופיה יש לו אפיונים תרבותיים שמבדילים אותו מילדים אחרים וגורמים לבעיות הסתגלות. השאלה, האם לציין זאת זה מספיק או להאמין שזה אבוד אם זה כך. עלינו לא להיכנע לגנים ולתרבות כי הילד הוא "כחומר ביד היוצר" וניתן לעצב את הילד בצורה משמעותית ולשנות בו התנהגות. הרבה יותר קשה לשנות ולעצב מבוגר.
הבדלי מזג
כל השוואת ילד לילד אחר היא לא במקום. לכל ילד המזג (הטמפרמנט) שלו. לכל אחד יש יתרונות וחסרונות וראוי שלא נצפה שילד יהיה כמו מישהו אחר אלא הוא עצמו. כל ילד הוא מיוחד, הוא עולם ומלואו. אפילו הילד הכי מעצבן והכי מורד במסגרת המועדונית גורם לנו לבלבול כי הרי יש בו כל כך הרבה קסם "והוא ממש מלאך, איך יכול תוך שניות לעשות דבר כל כך נורא?"
מה שבעצם נאמר הוא, שאנו מבחינים בייחודיות הילד ובגלל שקשה לנו אנו אומרים "בואי תראי איך היא מתנהגת יפה, למה את לא מתנהגת כמוה?" MODELING במקרים אלה אכן מאד עוזר וניתן לומר: "תלמד ממנו, תראה איזה יופי הוא עושה", אך לא לנסות לדמות את הילד למישהו אחר – "תהיה כמוהו", עדיף להגיד: "תנסה להתנהג כמוהו", שיהיה הוא עצמו.
חשיבותה של ידיעת רקע
חשוב לדעת איך הילד מתפקד בבית ובמסגרת החינוכית. אם הילד דחוי בגן, מפריע, סגור או בשוליים של הכיתה, אלו התחומים המציבים אתגר לשינוי. עלינו למנוע אפשרות שיתפוס את אותו המעמד הלא רצוי באופן אוטומטי גם אצלנו.
יש סיכוי, שילד דחוי בבית יבדוק אם גם במועדונית לא אוהבים אותו ועצם הבדיקה מביאה אותו לאותו מקום שהוא רגיל אליו: "גם פה לא אוהבים אותי, אני צודק".
חשוב שנדע את הרקע; אם יש סכנה ליפול לתוך דפוס שמאפיין את הילד, אנו נשאף לשנותו במסגרת שלנו. אין שום ספק, שזה קשה לעשייה אך חשוב שנבין זאת לפחות ברמה העקרונית ואז ננסה לפעול בהתאם.
הבנת משמעות התנהגות הילד
העברה, מעבר – כשילד עושה העברה מדפוסים בבית אל המסגרת החוץ-ביתית או שילד דחוי ידע להשיג דחייה.
בחינת גבולות
מאד חשוב להבין שחלק מהתנהגות של ילד זה לבדוק את הגבולות, עד כמה יכול לפרוץ את הגבולות שמציבה סביבתו.
ניתן לחשוב שהתגרותו בגבולות האלה היא כוונה רעה של הילד. יש חשיבות עצומה לכך שילד בודק את הגבולות; זה מה שבונה את האגו שלו, זה מה שנותן לו להרגיש "מי אני, כמה אני באמת מסוגל להשפיע, כמה מחשיבים אותי, כמה מכבדים אותי, כמה אוהבים אותי". הילד בודק את כל התחומים האלה.
לא כל "תקרית גבול" הופכת למלחמה, לא צריך להיבהל מכך שילד לא שומע להנחיה שלנו ומכך להסיק: "היום הוא גנב, מחר יהיה רוצח ואם לא אעשה מזה סקנדל יגדל להיות פושע".
לא לכל בדיקת גבולות של ילד נתייחס כאילו העולם חרב. יש עוד יתרונות לחדירות בגבולות מדי פעם. ישנה שמירה של ערנות המבוגר וזה טוב לבטיחות. אם כל הילדים במסגרת היו מתנהגים כמו מלאכים ואנחנו היינו מאושרים ומתפקדים למופת ופתאום ילד היה מתנהג בצורה חריגה, היינו נדהמים ולא היינו כל כך דרוכים כי לא עמדנו על המשמר. עצם זה שיש מדי פעם חדירה בגבולות גורם לנו להיות דרוכים וכל העת על המשמר. זה בעצם לציין דבר טוב בילדים שעושים צרות.
הילד כנציג של הוריו
רוב הילדים נמצאים במסגרות שלנו גם מתוך כורח כלכלי, כשההורים נאלצים לצאת לעבוד או עקב תפקוד של ההורים, שלא כל כך מצליחים להתמודד עם צרכי הילדים בבית. הילדים נמצאים במסגרות, לא תמיד בגלל שרוב ההורים חושבים שזו המסגרת הרצויה לילד וזה כיף וטוב בשבילו. לרבים מההורים שילדיהם במועדוניות הטיפוליות אין פתרון עבורם בשעות אחר הצהריים. יכול להיות שחלק מההורים מרגישים אשמה בגלל שהם נאלצים להכניס את הילד אחרי הגן או בית הספר למסגרת כזאת כי הם לא מסוגלים לדאוג לו. זה יכול להתבטא בהחצנה והשלכה של האשמה הזו – במקום שההורה ירגיש אשמה ויחוש לא בסדר בגלל חוסר תפקודו, יאמר: "הנה הם לא בסדר" וכל הזמן יבוא בטענות אל המסגרת.
טענות אלה שמפתח ההורה כלפי המסגרת, עלולות להיות משודרות לילד בבית, דבר שיכול להתבטא בהתנהגות בעייתית אצל הילד. לכן, צריך לקחת בחשבון שילד מתנהג מחאתית כי בעצם הוריו אינם מרוצים מכך שנאלצו להכניסו למועדונית.
מעגל הקסמים
"רק מי שטוב לו יכול להיות טוב" ולכן אין ילד רע, יש ילד שרע לו. אם לילד הזה יהיה טוב, סביר שהתנהגותו תהיה טובה. זה מציב בפנינו אתגר אדיר. בכל מקרה שפוגשים "ילד רע" אנחנו צריכים לשער שזה ילד שרע לו וחובתנו להתייחס למצבו. אנחנו אחראים למצבו של הילד שאצלנו ולבדוק ולהחליט מה צריך לעשות כדי שלא יהיה לילד הזה רע.
ילד ששובר מסגרות זה דבר שמאד קשה מבחינה סוציאלית, חברתית. זה ילד שמפריע למסגרת, מפרק פעילות, זה אנטי- סוציאלי. ככל שזה אנטי- סוציאלי ומכביד צריך להבין שזה עדיף מבחינה פסיכולוגית מאשר ילד שעלול להישבר כדי לא לשבור מסגרות.
ישנה רמה סוציאלית וישנה רמה פסיכולוגית.
הרמה הסוציאלית – קשר בין הילד לבין סביבתו.
הרמה הפסיכולוגית – מה שקורה בתוך נפשו של הילד.
אם אני צודק, שאין ילד רע אלא ילד שרע לו, הרי ילד שמתנהג רע, מבחינה סוציאלית זה ילד שצועק מתוך מצוקה: "רע לי!" הוא במצוקה, כלומר נפשו נמצאת בלחץ כבד. יש לו ברירה בין שתי אפשרויות: או להוציא את הרע ולהתנהג לא יפה, שיראו ויבחינו כמה הוא במצוקה; או לא להוציא זאת, להשאיר בפנים את כל הרע ואת כל הסבל מהרע. הסכנה היא אז, שהילד פשוט עלול להישבר.
אנו מכירים בגיל ההתבגרות תופעה שנקראת "שבר פסיכוטי" או כפי שהיא מכונה במילים עממיות "התמוטטות עצבים". ישנם מתבגרים שלא מצליחים לעמוד בעומס הכבד מאד בכל הסערה הרגשית; בגלל ההתפתחות המינית, השינויים ההורמונליים, הקונפליקטים עם ההורים. בדיקת הגבולות אצל מתבגרים היא דבר מאד מוכר. המתבגר מרגיש עצמו גדול אך יודע שהוא עדיין ילד והוא כל הזמן רוצה לבדוק כדי לגבש זהותו.
באופן עקרוני, כשילד מתנהג מאד לא יפה וזה נורא מפריע לנו אנחנו צריכים תמיד לקחת בחשבון שזה איתות: – "רע לי ואם יחסמו אותי בכח ולא יתנו לי בשום צורה להוציא, להראות ולזעוק שרע לי, אני עלול להתמוטט ולהישבר ולהתאשפז בבית חולים לחולי נפש או לעשות מעשים קיצוניים מאד נגד עצמי. אני עלול להיכנס לדיכאון או להתנהג בצורה שמאד מסכנת אותי".
אני פונה אליכם עם מסרים אלה כי ברור שכעובדי המועדוניות אתם מתמודדים עם בעיות מאד לא פשוטות. הבנות אלה עשויות לעזור להתמצא במצבים מורכבים ואני בא להעביר אליכם את המסר שאתם באמת עושים עבודה חשובה מאד.
השעיר לעזאזל
כמעט בכל קבוצה ישנה "כבשה שחורה", שעיר לעזאזל, זה שרודפים אותו, זה שמצביעים עליו כיוצא דופן במסגרת, זה שמסתבך כל הזמן וכו'.
יש לקחת בחשבון שבנוסף לכך שהוא נבחר להיות "הלא יוצלח" של הקבוצה נופל עליו גם הטרמפ שלוקחת עליו הקבוצה. זה לא רק שהוא מביא מעצמו כל מיני בעיות אלא גם שאחרים מנקזים דרכו את החלקים הלא סימפטיים שלהם, מבליטים מאד כמה שהוא לא בסדר עד שכולם הופכים פתאום ל"בסדר", "כבשים לבנות".
עלינו לנכות מההתייחסות לילד הזה את הטרמפ שכולם לוקחים עליו, לתת לו את הזכות להיתפס כפי שהוא. כאשר מישהו עושה משהו לא ראוי, ניזהר לא לקפוץ ולהאשימו: "עוד פעם אתה עשית?!" מתוך הידיעה כי יש מישהו שתמיד עושה את הצרות. לפחות במקרים שזה מישהו אחר צריך לחסוך מהשעיר לעזאזל את האשמה והסבל.
אופציה מתוך חולשה: כשילד לא מוצא דבר חיובי להבליט, להיות מיוחד, משמעותי ומוערך, הוא בוחר התנהגות שלילית ואלימות כאופציה להתבלט.
מצפוניות יתר
זהו מצפון נוקשה. לעיתים נמצא ילדים וגם מבוגרים שנחשוב או נרגיש כאילו אין להם מצפון. הם התפתחו וגדלו ונראים לנו אנשים "כמו מפלצות", אין רגשות אשמה, אין הבחנה בין טוב לרע. ההתנהגות כל כך חריגה וקשה לנו להבנה ואנו נוטים לומר "האדם חסר מצפון". זה מצב מאד קשה למבוגרים, כי מה כבר נוכל לעשות לילד שאנו מרגישים שאין לו חוש להבחין אם המעשה שלו הוא הוגן או לא.
כשבודקים מה קורה עם ילד כזה, נמצא כי הצורך שלו הוא להיות מאד בסדר. הבעיה איתו זה שמערכת הדרישות הפנימית כפי שהתפתחה אצלו (מהבית כמובן) היא מאד קיצונית. הוא חייב להיות 100% בסדר ואפילו לא 99%. לילד זה יש בעיה מאד קשה, הוא מיואש מלהיות מה שהוא חייב להיות. זה לא שאין לו מצפון. יש לו מצפון מייסר, דורש, תובע וחונק ובגלל שלא יכול להיות קרוב למה שמצפון מייסר ותובע זה דורש, הוא הרים ידיים ומתנהג כאילו הוא חסר מצפון. הוא בעצם התייאש כי הרי בכל מקרה יקבל עונש, יחשב כילד רע ולכן מראש מוותר על ההזדמנות להיות בסדר.
במקרה זה אין עסק עם ילד, שעלינו לחנך להבחנה בין טוב לרע ולהצביע עליו כחסר מצפון, אלא, יש לנו עסק עם ילד, שצריך ללמד אותו להוריד את הדרישות מעצמו, לעזור לו לקבל דברים שהם לא מושלמים, שהם פחות או יותר בסדר ולא בדיוק 100%.
לכולנו יש צורך, שדברים יהיו מסודרים ובמקום ואותו ילד מבולגן הוא הילד, שהדרישה ממנו לסדר היא כנראה קיצונית. הוא לא יכול לסדר כל כך מסודר כפי שנדרש ולכן התייאש ובכלל לא מסדר. אם היינו מסתפקים בכך שהחדר יהיה קצת פחות מסודר, היה לו הרבה יותר קל לשתף איתנו פעולה.
האלים שכופה התייחסות
מדובר בילד, שמתנהג באלימות ובהתנהגותו האלימה כופה עלינו להתייחס אליו. כשמבוגר עסוק ולא מתייחס לילד ואינו מתפנה אליו, אז יש מי שיוצר תגרה כדי לאלץ את המבוגר לגשת ולהתערב וכך להתייחס אליו.
בהכללה, ניתן לומר, שילדים מעדיפים מכות מאשר התעלמות מקיומם ומכות זו גם התייחסות. יש לנו צורך חברתי חזק. חשוב לילד לקבל יחס, תגובה אנושית ותחושה שמישהו איכפת לו ממנו – היא מאד משמעותית לילד ומעסיקה אותו.
הילד יטה להתעסק בכך יותר, ככל שזה חסר לו גם במקומות אחרים. אם הילד בא עם רעב בתחום זה מהבית, על אחת כמה וכמה שנפגוש זאת כלפי הצוות במועדונית.
חלק מהתנהגות רעה, תגרות ואלימות של ילדים הם מסר למבוגרים: "שימו לב אלי ואם לא תשימו לב אלי, אדאג שתעשו זאת!.
ברור שלא ניתן להתייחס לכל ילד בכל זמן, אך חשוב שנשים לב איזה ילד זקוק במיוחד לתשומת לב או שביום מסוים זקוק יותר ובמיוחד. אם לא נחכה שידרוש את זה מאיתנו, הרווחנו.
ילד שמרגיש מיותר
כשילד מפריע יתכן כי הוא מרגיש מיותר ולא חשוב. יתכן גם, שהוא מרגיש אשם בגלל משהו שעשה, או שהיה צריך לעשות ולא עשה ובעצם מזמין מאיתנו עונש. גם לגעור ולכעוס על ילד מבחינתו זה עונש. הוא לא רודף אחרינו רק כדי לקבל יחס ולהרגיש חשוב. לפעמים ילד מרגיש אשמה על משהו והוא לא יירגע עד שיוציא אותנו מהכלים ויקבל את העונש שלו ורק אז יירגע.
אם אנחנו מודעים לכך, שהילד עשה משהו לא בסדר וממשיך לעשות את המוות כי בעצם מרגיש אשמה ומחכה לעונש כדי להירגע, אנחנו יכולים ליזום עונש לא קיצוני או לשוחח איתו על כך, שמאד חשוב שהוא מרגיש שזה משהו שלא היה צריך לעשות ועכשיו אנו סומכים עליו שלא יעשה זאת יותר. זוהי איזושהי התייחסות, כי אחרת עד שלא יסגור את ה -UNFINISHED BUSINESS (דברים בלתי פתורים) ויפתור את מצוקתו, ימשיך לחפש את התגובה שלנו שהוא זקוק לה ומצפה לה.
המבוגר מול הילד – רגשות והתמודדות
הילד שעושה בעיות, יוצר תחושת חוסר אונים במבוגר: "אולי אני לא בסדר?" כלומר, הרגשת אשמה של מבוגר "אולי אני לא מצליח כי אני לא מספיק מבין" – ביטוי של חוסר בטחון.
כשאנו פוגשים התנהגות של הילד שמלחיצה אותנו, אנחנו לא חופשיים להתייחס אל הילד במיטבנו ברגע כזה. ברור כי גם אנו בני אדם ואנו נלחצים ויכולים לחוש ספקות, אשמה וחוסר בטחון. כשילד עורם קשיים רבים, אנו חשים רגשות שונים, אנו נלחצים וחשים ש"הנה שוב הוא עושה צרות והורס לנו את היום". יש גם השוואה לצוות אחר – "אולי הם מצליחים להתמודד טוב יותר ואז אני פחות מוצלח…"
כשאנו המבוגרים פוגשים ילד שמתנהג קשה זה מלחיץ אותנו וזה מוכיח עד כמה הסיטואציה מורכבת ועד כמה קשה להתמודד עם התנהגות של ילדים. די מהר מגלה המבוגר, שזו לא רק בעיה שלו וכי עמיתיו פוגשים גם הם במצבים מורכבים וקשים כאלה.
העלבות מילד
ברור כי כעס הוא רגש טבעי ואנו מבחינים בין גילויי כעס שאין בהם נזק לבין אלימות. הכי גרוע זה לא לאפשר לילד לבטא כעס. כעס הוא רגש טבעי ואי אפשר בלעדיו. כמו בחיי הנישואין ובכלל, אי אפשר לחיות בלי שדברים לא יפריעו לנו ויגרמו לנו להתרגז מפעם לפעם. תכופות אנו כועסים על חברים, על אנשים שאנו אוהבים ועל אנשים שאנו שונאים.
התעוררות של כעס וביטוי שלו הוא דבר מאד טבעי וחשוב. הדבר שיקרה למי שלא מאפשרים לו לבטא את הכעס הוא בדיוק כמו בסיר לחץ – כל הזמן מוסיפים חום ואם לא ניתן לו שסתום שדרכו יוכל להשתחרר הלחץ – הוא פשוט יתפוצץ.
ביטוי של כעס הוא דבר חיוני וחיובי, לכן, לא צריך להיעלב מביטויים של כעס המופנים כלפינו. אם ילד מבטא כעס כלפינו זה תהליך טבעי. זה אומר שמשהו קורה לילד (בבית, בגלל חברים או בגללנו) גורם לו לכעוס עלינו. זה לו אומר שאנחנו אשמים ולא צריך לקפוץ להרגשה ולהחלטה שאם הילד הזה כועס עלינו אז אנחנו לא בסדר. המבוגר שנעלב מהילד שכועס עליו החליט כנראה שהוא לא בסדר אחרת לא היה נעלב.
ראוי לגלות הבנה לכך, שהילד כועס ואין צורך לגנות אותו על כך. כשילד כועס ננסה להרגיע אותו ולא נמנע ממנו בחוזקה לבטא את הכעס עד שזה כמובן מגיע לגבול מסוים.
מתי להגיב ואיך? באיזשהו מקום צריך להציב גבול. כשילד מבטא כעס, מתחיל לקלל ולשבור דברים, יש מקום שנגיד לו, שחשוב שיבטא כעס ויתפרק ויבטא את כעסו, אך יש גבול. אנו לא נאפשר ביטויים של אלימות. כשזה הופך לתוקפנות ואלימות ופגיעה בזולת, זה כבר לא כעס אלא התנהגות תוקפנית ואלימה. אנו נפסיק זאת כשזה חיוני. כשזה לא חיוני, חמור ומסוכן, ניתן לו להתבטא.
כדי להסביר מה זה חיוני נעשה הבחנה בין תוקף לתוקפנות:
תוקף – התנהגות אסרטיבית.
תוקפנות – יש ביסודה כוונה שלילית, היא פוגעת ומזיקה.
ההבחנה ביניהן מאד משמעותית. לדוגמה: ילד שזורק עצמו על הריצפה ומאבד שליטה. הדרך הטובה להתמודדות היא לגשת אליו להרים אותו ולחבק אותו בחוזקה. החיבוק החזק באופן פיזי מפסיק את ההתנהגות, שעלולה לגרום לו נזק, (להיחבל משולחן או כסא, לשבור זכוכית ולהיפצע).
יש שני מרכיבים בתגובה זו:
הפעלת כוח המונעת ממנו את המשך התנהגותו הבלתי נשלטת. אנחנו כאילו נכנסים לגוף שלו והופכים לגוף אחד ובכך עוזרים לו להשתלט על עצמו.
יש גם את נושא החום והמגע עם גופנו, שעוברים אל הילד ומרגיעים אותו.
כשאנו אומרים שלא צריך להיות תוקפני זה לא אומר שלא צריך להפעיל תוקף וזה לא אומר שאסור להשתמש בכוח. נשתמש בכוח לא בכדי להעניש או להכאיב, אלא בכדי למנוע סיכון כשזה חיוני מפני שאנו אחראים לילד ולקבוצה כולה. כך גם נמנע מילד בכוח לרוץ ולהתפרץ לכביש, כשאינו שומע להזהרות שלנו להמנע מכך.
לתת סטירה זו תוקפנות ושימוש לא יעיל בכוח. אם אנו רוצים לתת דוגמא לילד תוקפן, החינוך שניתן לו זה לא בדיוק כשאנו נפעל בתוקפנות כלפיו.
דמוקרטיה – אנו צריכים לחתור לחופש מרבי עד גבול שתחום היטב ובגבול זה נפעיל את התוקף. דמוקרטיה זו לא אנרכיה ומתן חופש זו לא הפקרות. ניתן חופש להוציא כעסים ולבטא עצמם, אך בהחלט לא להתפרע.
אנו רוצים להיות דמוקרטים וגמישים אך עד גבול מסוים. בגבול הזה נעמוד איתנים ובתוקף רב נעצור שם, כדי שהילדים ידעו שיש מי שקובע ויש גבול והגבול הוא ברור. עד הגבול יש הרבה חופש ולא על כל מילה לא יפה נעשה סקנדל ולא נשליט משמעת של ברזל כמו בצבא, אלא נאפשר חופש.
ערכו של החיזוק החיובי
לדעתי, עונש הוא לא שיטה חינוכית, כי עונש מעורר בדרך כלל אצל הילד תסכול וכעס. קשה להפנים ערכים כשכועסים. עונש יכול להיות יעיל, אך יש לו מחיר שכדאי לחסוך אותו. עלינו ללמד את עצמנו לא לקבל כל דבר טוב או נוח כדבר מובן מאליו. זה שילד מתנהג יפה זה לא דבר מובן מאליו והתייחסותנו לילד טרדן גם אם היא שלילית, – מגדילה את ההסתברות שיחזור ויטריד. הענישה לפעמים הינה חיזוק שלילי. היא מגבירה את ההסתברות שהתנהגות תופיע. הילד התנהג באופן שהצליח לקבל את ההתייחסות שלנו ולכן עדיף לרוב להתעלם ולא להיגרר לפרובוקציות של ילד. כמובן, עד הגבול בו הדבר מסוכן או חיוני כדי לא לאבד שליטה.
מתן חיזוק חיובי – בכל מקום בו נאמר לילד מילה טובה על משהו שמגיע לו, אנו מרוויחים הרבה יותר מכל עונש שנטיל על הילד. חשוב לשים לב על מה אנו מחזקים את הילד, איזה חיזוקים חיוביים קיימים, איזה חיזוק חיובי מתאימים לילד מסוים ומתי לתת את החיזוק החיובי. עיקרון אחד אומר לתת אותו עד כמה שאפשר קרוב יותר להתנהגות הרצויה. עקרון אחר אומר לתת את החיזוק החיובי לסירוגין. לא על כל הופעה של התנהגות חיובית ניתן מיד חיזוק חיובי.
יוזמה מונעת – עדיף ליזום שיתופו של ילד במשימות, כדי שהתייחסות מיוחדת אליו לא תבוא כתגובה להפרעותיו. אל לנו לחכות לכך, שילד יתנהג לא יפה ואחר כך לחשוב איך להתמודד עם ההתנהגות הרעה. רצוי שניזום קשר ורצוי בצורת משימות ושיתוף הילד.
החשש הוא, שהילד ילמד להציק כדי לזכות ביחס ולכן, לא כדאי לחכות וכדאי שתהיה לנו גישה מניעתית. הרבה יותר קל למנוע בעיה מאשר להתמודד איתה אחרי שהיא הופיעה. ההנחה היא, שכשילד עסוק בדברים חיוביים, אין לו זמן לעשות צרות. כשהוא קצת פנוי או שיש לו חשש קל שלא שמים מספיק לב אליו, הוא מפעיל את כל האמצעים שהוא מכיר כדי להכריחנו לשים לב אליו.
יחס – פינוק לעומת חום ותשומת לב
המילה פינוק אינה מובנת. יש מונח מקצועי שנקרה "הגנת יתר" ואנו מסכימים, שזה לא טוב להגן הגנת יתר. אם אתה מגן על מישהו יותר מדי אתה לא נותן לו את ההזדמנות ללמוד להגן על עצמו וכך אתה מעביר לו גם את המסר, שאינך סומך עליו. הגנת היתר זה הדבר היחידי שניתן להכניס תחת הכותרת של "פינוק". כל דבר אחר שמנסים להכניס תחת כותרת זו כמו לקחת תינוק על הידיים, לספק כל הזמן את צרכיו ולהעניק לו הרבה תשומת לב, חום ואהבה – זה לא נקרא פינוק. זה יחס. וכמה שנוכל יותר להתייחס ובחום, כן ייטב.
כשפוגשים ילדים, שמשהו "התקלקל" בתהליך החינוך והגדילה שלהם, יהיה לנו הרבה יותר קשה לתת יחס ולראות תוצאות. זה לוקח הרבה מאד זמן והשקעה. כמו צמח שהתייבש ואנו מנסים לשקם אותו. לא בטוח כמה מים צריך וכמה שמש ומה שבטוח, שקשה לראות תוצאות ומהר.
בעבודה עם ילדים בעלי קשיים צריך הרבה סבלנות וצריך הרבה זמן והשקעה עד שנראה תוצאות. יש לקחת זאת בחשבון בעבודה. אין גבול לכמה חום ילד זקוק!
קואליציית המבוגרים – חשובה התמיכה ההדדית בצוות. כשהתנהגותו של ילד הופכת אלימה או קשה במיוחד, האם כדאי שכל המבוגרים המודעים לכך יגשו להציע עזרתם או אולי לא רצוי שכולם ייגשו בבת אחת כי הילד ירגיש שהוא הצליח לגייס את כולם? מאד חשוב שהם יסמנו שהם מודעים למה שקורה, שיהיו זמינים לאותו איש צוות העומד מול הילד. העובד העומד מול הילד יכול לסמן שהוא לא צריך עזרה אבל אם הוא זקוק לעזרה מאד חשוב, שירגיש שאינו לבד. אי התייחסות של אחרים עלולה גם להתפרש על ידי הילד כאילו הבעיה שלו היא המבוגר שעומד מולו. "אין לי בעיה עם כל העולם אלא עם המבוגר הזה". המבוגר עלול לחוש כעס כשהוא נותר לבד ב"מערכה". ההתנהגות של הילד היא הבעיה של כולם וחשובה ההרגשה של אותו איש צוות "כי "היום זה אני, מחר זה אתה". חשובות הסולידריות, הזמינות ושיתוף הפעולה של אנשי הצוות הנוספים.
בנסיבות לא חמורות כשמתחיל משהו, לא כדאי שכל אנשי הצוות ירוצו כי זה נותן לילד הרגשה שהוא שולט בעולם "הנה אני רק עושה פיפס וכולם רצים אלי". אין לו טוב מזה כדי לקבל התייחסות של מבוגרים.
הפעלת סמכות – חשוב להיות צודק אבל חשוב יותר להיות חכם. כאשר חבר צוות מפעיל סמכות, חבר צוות אחר לא ישבור לו את המילה. ילדים מנצלים היטב חילוקי דעות בין הוריהם ובין חברי הצוות במסגרות שלהם. בירורים בין חברי הצוות כדאי לדחות למועד מתאים אחר. כמו במשפחה, קורה הרבה, שכל אחד חושב בצורה שונה והילד הוא אומן של ניצול אי-הבנות בין ההורים. ולמה לא בעצם? בגלל שהוא חכם ובגלל שהוא מוצלח, הוא מנסה להשיג את מה שיכול (כפי שאנחנו המבוגרים עושים). ילדים רגישים וערים מאד לחילוקי דעות ואי הבנות בין המבוגרים. יש שהם מרגישים, שעולם המבוגרים נמצא במאבק איתם. כפי שנטען קודם, חינוך זה להביא את הילד לעשות דברים שלא בא לו ולמנוע ממנו עשיית דברים שמאד בא לו לעשות. חינוך זה "עשה" ו"אל תעשה" בניגוד לטבע הילד.
כאשר מבוגר מפעיל סמכות ואנו חושבים אחרת ממנו, ניתן להביע את דעתנו, לגשת, להסביר ולנמק ולהציע הצעה אחרת, זה לא נחשב "לשבור מילה". זה מלמד את הילד, שיש אפשרות גם לא להסכים מבלי להגיע מיד לקטטה וניתן להגיע בסופו של דבר להבנה משותפת.
אך ברגע שמבוגר מפעיל סמכות בתוקף כלפי הילד, אפילו אם נחשוב שהוא לא עושה את זה נכון ויש משהו לא תקין, זה לא הזמן לבוא ולשבור את המילה של המבוגר שמנסה לפעול בתוקף. נוכל לבוא ולשוחח איתו ולהפיק לקחים אחר כך. עבור הילד חשוב, שברגע שהחליטו להפעיל סמכות אז הסמכות מופעלת. לכן, כדאי להזדרז להפעיל סמכות. כדאי לתת הרבה חופש, לתת מרווח עצום בהתנהגות אך ברגע שמבוגר החליט לתת הוראה ולעמוד על כך בתוקף, חשוב שתהיה תמיכה של המבוגרים האחרים.
הטוב והרע – ילדים מצליחים לתמרן כך, שאחד מהצוות יופיע כטוב והאחר כרע ואנשי הצוות לרוב גם מרגישים את זה. הם עצמם מבחינים לפעמים, שמתפתח דימוי "הוא הטוב ואני הרע". חבר הצוות ה"טוב", צריך לפעול למנוע את זה. טובת הילדים היא ללמוד, שכל אחד טוב ורע גם יחד. יכול להיות שאני טוב במשהו ובמשהו אחר רע וכל אדם הוא גם טוב וגם רע.
צריך להיות ברור לילדים, שיש גם טוב וגם רע בכל אחד וכולנו עלולים להיכשל גם אם יש לנו כוונות טובות וכולנו מנסים להגשים כוונות אלה בצורה חיובית. חבר צוות שמרגיש שנחשב יותר טוב, צריך לעזור ולהפעיל סמכותו ולהפעיל תוקף בשעת הצורך ולא להשאיר את העבודה השחורה לחבר צוות אחר.
ילדים מנסים לגרור את חבר הצוות ה"טוב" לשבור את המילה של ה"רע".
שליטה בכעסים – אחד הדברים המשמעותיים ביותר בהבעת כעס הוא ביטוי כעס מבלי לעורר אשמה אצל האחר. מאד חשוב שנבטא כעס כלפי מי שגורם לנו אותו, אבל מאד בלתי יעיל להצביע על האחר: "אתה עושה לי את זה". את ה"אתה" ניקח ונהפוך ל"אני".
אחד הדברים היעילים ביותר בביטוי כעס זה להשתמש במשפטי "אני…", כל משפט שאנו פונים לגורם המעורר בנו כעס, כדאי שיתחיל במילה "אני" ולא "אתה".
עיקרון נוסף וחשוב להמשך תוכן המשפט – מאד יעיל להכניס במשפט ה"אני" ביטוי של רגש. אם אפשר, לבטא גם משפט "אני", כלומר, נקודת המבט שלי, מה קורה לי וגם לעבוד במישור הרגשי ולא רק הקוגניטיבי – רציונאלי, הגיוני. זה יעיל יותר.
במקום "אתה משגע אותי" ניתן לומר: "אני מאד נפגע…" "אני נעלבתי כשאמרת לי…". ה"אני" שם במוקד את המצוקה שלי ואני גם מבטא את הרגש, מה קורה לי. באופן טבעי, בדרך כלל, זה מעורר אצל האחר צורך להתייחס אלי.
לא התנפלתי עליו, אלא אמרתי לו מה אני מרגיש ומה קורה לי. המוקד הוא אני ולא האשמה.
תפיסה מאוזנת – כשחברי הצוות "גומרים את ההלל", משמיצים התנהגות קשה ורעה של ילד או את האישיות שלו, ראוי שיכוונו את עצמם לספר גם בשבחו האמיתי ובכך לאזן את תפיסתם והתייחסותם כלפי הילד. כלומר, כאשר אנו, הצוות, מספרים על התנהגותו הרעה של הילד ומפליגים בתאור ה"איום ונורא" שבו, אנו יוצרים חוסר איזון; אנו מתמכרים לתחושת הסבל שהילד עורר בנו ונכנסים לתוך ייאוש מהילד וזו לא המטרה שלנו.
ברור שהמטרה שלנו היא להציל את הילד הזה, שישתלב במועדונית, יפיק ויהנה ממנה. שילדים אחרים ייהנו ממנו ויראו את הפלוסים שבו. אבל קודם כל אנו צריכים להתחיל עם הפלוסים האלה. נשתדל לספר בשבחו של הילד הזה ובכך להחליף את הקסטה שאנו "מנגנים" ברגע שאנו מזכירים את הילד הזה או חושבים עליו. לכל מטבע יש שני צדדים והרבה פעמים הילדים הקשים הם הילדים הכי מקסימים ואנו יודעים את זה. אנו צריכים לחפש את נקודות האור של הילד הזה ולא להיות מוצפים על ידי נקודות החושך עד שאנו בעצמנו נתחיל לראות שחור ונתייאש מהסיכוי להשיג שינוי אצלו.
שימוש בהומור – ישנם מצבים משבריים שלצורך שיכוך הזעם יעיל לפנות אל הילד בחום ובשילוב הומור. "בוא לכאן סופרמן" או כינויים אחרים מעולם הילדים (שמשון הגיבור, WWF וכדו'). חשוב לשלב הומור וחום כי בתחילה יש לילד נטייה להתחפר בעמדתו הרגזנית ואפילו להקצין, כי כפי שאמרנו, מתפקידו לבדוק גבולות – עד כמה אני יכול למתוח את החבל. אם הילד מרגיש שניגשים אליו בחום, הוא עשוי להפשיר וכך יהיה לנו עם מי לדבר.
חשיבות ההכלה – כמה אנו עשויים להכיל בתוך רגשותינו, סבלנותנו ובתוך לבנו. זו קבלת ילד בכעסו, או כאשר נכשל או מתנהג ככפוי טובה או כשמאכזב את ציפייתנו. לקבל את הילד למרות הדברים האלה המעוררים בנו כעס, מאכזבים אותנו ושאנו לעיתים אפילו מרגישים שנכשלנו. יותר משהקבלה הזו מחזקת את ההתנהגות השלילית היא תורמת לחיזוק דימוי העצמי של הילד ובטחונו העצמי. עלינו להבין, שילד עושה את המוות כדי לבדוק אם אוהבים אותו וכל מה שהוא רוצה זה יחס, אהבה וחום. חשוב להבין שאם ילד אכזב אותנו זה לא בהכרח בעיה של הילד אלא אולי בעיה של ציפיות לא ריאליות שלנו. אנחנו ציפינו למה שאין ושנוכחנו שאין, התאכזבנו. עלינו לבוא קודם כל בטענות אל עצמנו ולא אל הילד. אם נמתן את הציפיות שלנו, אזי נתאכזב פחות. זה מאד קל לומר זאת, אך מאד קשה לביצוע. בכל מקרה, ישנה חשיבות גדולה מאד להכלה של הילד.
גם אם הילד מעצבן ומכעיס לעומת ילד טוב ונקי ומקסים – יש להבין, שילד זה זקוק אפילו ליותר חום מהילד שמתנהג טוב. מאד ברור שחסר לו חום. דווקא לילד ה"בעייתי" קשה להעניק כי אם היה קל להעניק לו, הוא לא היה בחסר כל כך בולט. נוצרה מציאות שקשה להעניק לו ואם נהיה מסוגלים להתנהג אחרת למרות כל המאמצים שלו ליצור אצלנו דחייה – נעשה דבר חשוב מאד.
הסברת התנהגותנו
ראוי שילד לא יתרשם, שאנו נוהגים בשרירות לב עמו או עם חברו. כשנסרב, נגיד לא, נתנגד או נדחה – ראוי לצרף לכך את הסברנו. הילד זכאי להסבר!
זה שהילד קטן בגוף ולעיתים נדמה לנו שגם בשכל, לא אומר שיש לו פחות זכויות. במובן מסוים יש לו יותר זכויות כי אינו יכול להבטיח בכוחות עצמו את הצרכים שלו. אחת הזכויות הבסיסיות היא, שהוא זכאי לקבלת הסבר. כדאי לתת הסבר גם אם הילד ילמד שכשאני אומר "לא" או "אחר כך" או "אני לא מסכים" זה לא מתוך קפריזה. ניתן לומר לילד: "כרגע אני עצבני, אבוא אליך בעוד כמה דקות כשאירגע".
כאשר ילד נוכח, שמבוגר מתייחס אליו בכבוד ונותן לו הסבר לדברים, הוא מסוגל להבין ולקבל זאת.
חשיבות המגע – אין אפשרות להגזים בחשיבות המגע לילדים משום שזה דבר שאין לו ערוך. יש לבטא אהבה גם מילולית וגם בלטיפה, חיבוק וכדומה. כדאי ליזום משחקים שכוללים מגע גופני בין הילדים כי אם לא יזדמנו לכך בהזדמנויות חיוביות הם יגיעו לכך בהתגוששויות, קטטות ותיגגרות שכרוכות בסיכון.
חלק מהתנהגות אלימה של ילדים קשור לצורך שלהם במגע. הם מחפשים קירבה ומגע, לא מתכוונים להזיק אלא רוצים להתגושש קצת בגלל הרגשת הקירבה הגופנית.
התייחסות למיניות – זהו נושא חשוב מאד ויש לו משקל בכל מקום ובכל גיל, ויש צורך בהתייחסות של מומחה בתחום לצורך הדרכה. סקרנות מינית היא חיובית וחשוב להדריך את הצוות איך להגיב לגילוייה וליזום פעילות הסברה מינית התואמת את הגיל.
בכל גיל צריך להתייחס לנושא ולהדריך בתחום. טוענים כי חשוב לתת הדרכה מינית בגיל הרך ובטרום התבגרות. יש טענה, עוד מתקופתו של פרויד, כי בגיל החביון – בגילאים 6-10, – הנושא המיני פחות מעסיק את הילדים. האמנם?!
הסקרנות המינית ומשחקי מין הם לא דברים פסולים ויש דברים שצריך לאפשר בקבוצה או להתעלם מהם ויש דברים שאי אפשר. כשילד מסיר לבוש בפומבי צריך לדעת איך להתייחס לכך מבלי ליצור אשמה סביב דבר כל כך טבעי וחיובי.
צעדים שאין לנקוט:
– ראוי לגנות התנהגות שלילית ולא את המתנהג. יש לעשות הפרדה בין מי שמתנהג בצורה שלילית לבין התנהגותו. לא להפוך את הילד ללא בסדר אלא לגנות את ההתנהגות שלו.
לא נרצה לתקוף את אישיות הילד, אלא את הגילוי השלילי בהתנהגותו. לשנות אישיות זה דבר קשה וכמעט בלתי אפשרי ולכן, לא כדאי שניפול לפח הזה בעצמנו. עדיף לתת חיזוק חיובי מאשר לגנות.
– אין לאיים בדחייה "אני לא אוהבת אותך", או "נסלק אותך", או להשתמש בכינויי גנאי "חוצפן אחד". כל הביטויים האלה מתייחסים לאישיות ולאפיון שאנו מלבישים על הילד ואלה לא אמצעים יעילים.
גם אם נחליט לגעור בילד או להעניש אותו, צריך לעשות זאת בדרך שידע שאוהבים אותו ושאנו חושבים, שהוא חמוד או מקובל ורק את ההתנהגות המסויימת איננו מקבלים. אם נכריז עליו כפרא-אדם הדבר היחיד שיגרם מכך הוא, שהילד ינסה כל הזמן להצדיק שהוא אכן פרא אדם. המבוגרים בעצם שומטים מידיהם את הצ'אנס לקרוא לילד לסדר ושיעשה מאמץ להיות בסדר כי: "ממילא הם חושבים שאני פרא-אדם אז למה לי להתאמץ?".
– נורמה לאי אלימות – כדאי לקיים שיחות ולבנות נורמה לפיה אין מקום להתנהגות אלימה במסגרת. כדאי לחשוב במושגים כאלה ולתרגל עם הילדים מצב בו הגיב מישהו מהם באלימות ולבחון אלטרנטיבות להתנהגות האלימה בהן יכול לבחור. ברגע שכעס על מישהו שלא שמע לו ואז בעט בו, למשל, נבדוק איתו ועם חבריו, אם יכול היה להתנהג אחרת ואלו אפשרויות קיימות במקום ההתנהגות האלימה. כדאי לעשות מזה נושא לדיון במועדונית. יש לדבר עם הילדים על מהי אלימות – אסור להרביץ, איזה דברים מותר לילד להגיד כשכועס.
עלינו אם כן, לעבוד עם הילדים על נושא זה, לזהות מהי אלימות, מה עושים כשבא להתנהג באלימות ומפני שאסור להתנהג באלימות במועדונית, מה כן אפשר לעשות.
כשקורה מקרה ניתן לנצל אותו לבחירת הצעות אלטרנטיביות להתנהגות האלימה: יש אופציה לבקש עזרת מבוגר, ניתן לומר לילד המכעיס שזה לא יפה ושאחר כך יגידו עליו, שהוא ילד רע וכדומה.
לא בכל מחיר
העבודה עם הילדים זו שליחות, עבודת קודש. זו עבודה מיוחדת וקשה. נעשה הרבה מאמצים להתמודד עם קשייו של ילד, אך לא בכל מחיר. לא כאשר המחיר הוא הרס המערכת או הרס עצמנו. ניתן להמשיל את המועדונית לסירה ולשאול: עד איזה גבול ניתן להשאיר בסירה הזו מישהו שמטלטל אותה ומאיים להטביע אותה. לא ניתן כמובן שהסירה תטבע על כל נוסעיה אך מאידך, גם לא נזרוק את הילד לים.
ניתן לשלוח את הילד לים עם גלגל הצלה, להעביר אותו לסירה אחרת, להובילו לחוף מבטחים וכדומה.
ישנם ילדים שעוצמת הבעיות שלהם היא כזו, שעם כל המאמצים, הכלים והרצון הטוב – המסגרת יכולה להתפרק ולא יהיה מענה ל-19 הילדים האחרים. יש להתייעץ ולקבל החלטה עם כל הצוות המטפל.
במקרים מסוימים אין לנו ברירה אלא לשקול הרחקה של ילד ולהציע חלופה של (טיפול וכדומה) ואף לשקול לבדוק שוב התאמתו בעתיד.
חשיבות המודעות – הבנת מניעי התנהגות הילד עוזרת להגיב לגורמים לה ולא רק לגילוייהם. אנו יכולים להגיב למה שגורם לילד להתנהג כך ולא להתייחס רק לגילויים התנהגותיים השליליים. אם נוכל לקרוא מה מסתתר או עומד מאחורי התנהגות הילד, נוכל לעזור לו מאד. חשובה המודעות העצמית שלנו, איפה אנו רגישים במיוחד ולגייס איש צוות אחר כשילד דורך לנו על יבלת.
התייחסתי בהרצאתי לכמה עשרות נושאים. ניתן לראותם כתצרף (פאזל) וניתן לראות את הקשר שיכול להרחיב את המודעות שלנו לנושא שעסקתי בו, להפיק מכך ולתרום לילדים.
02.02.95