התיחסות ל – acting out של מתבגר
ברצוני להציב בפניכם רעיונות שונים, שיעזרו לנתח מצבים בהם התנהגותו המחאתית של מתבגר מדאיגה ופוגעת קשה בהוריו. לדוגמא: בריחה מהבית ואי חזרה אפילו מאוחר בלילה. החומר המובא כאן אינו ערוך לפי סדר מסוים, ומטרתו לסייע להורים לנתח את התנהגותם המחאתית של הנער או הנערה ולטפל בה נכון.
הבריחה עלולה להיות אמצעי התמודדות שמפעיל נער, שאינו רואה לפניו דרך אחרת להתמודד עם איסורי הוריו.
ככל שההורים צודקים בהציבם גבולות, כחלק מחובתם לחנך את ילדם, עדיין עליהם להבטיח שילדם יבין את צדקת תביעותיהם. חשוב שנער יציית, אך לא פחות חשוב שיבין כי הוא נדרש לכך לטובתו, ולא כדי לפגוע בו.
ילד בורח קודם כל כי הוא במצוקה!
בריחה היא פעולת מחאה בעלת אופי סוציאלי וגם אם היא קשה לנו, היא עדיפה על פני האלטרנטיבה של שבירה פסיכולוגית. כלומר, עדיף שילד ישבור מסגרת בין- אישית, מאשר שיסתכן בשבירה תוך- אישית.
כשהוא מרגיש שנסגרת בפניו האופציה של שבירת מסגרת, והוא מגייס את כל כוחותיו להימנע ממנה בעודו במצוקה, גוברת הסכנה שהמתחים שאינו מעז לפרוק בעולם החיצוני, יציפו אותו ויכריעו את עולמו הפנימי. חלק משמעותי מפעילות אנטי סוציאלית הינו בעצם אמצעי של הפרט "לשבור" כדי לא להישבר.
מרד הנעורים איננו קפריזה, אלא צורך התפתחותי חיוני. זו הדרך הטבעית של הילד לבדוק את גבולות מסוגלותו. לכן, יש לדאוג ולחשוש הרבה יותר ממתבגר שאינו "עושה צרות" מאשר מזה שכן.
תגובות קיצוניות ודרסטיות של הורים כלפי התנהגות רעה או מסוכנת של ילדם, יותר משהן עשויות לסייע לפתרון הבעיה, הן מעידות על חרדת ההורים מפני איבוד שליטה וכישלון במילוי תפקידם כהורים. הילד אמנם גרם לחרדתם זו, אך הוא אינו אחראי לה. בקושי הוא מסוגל להיות אחראי למעשיו וודאי שלא ניתן לדרוש ממנו להיות אחראי לכל תוצאותיהם. (יכולתו להעריך את התוצאות מאוד מצומצמת על רקע ניסיון החיים הלא ארוך שצבר!).
יתרה מזו, הניסיון להטיל אחריות על הילד לתוצאות התנהגותו, אינו גורע כלל מאחריות ההורים לתוצאות אלו. אם ילד ברח מהבית והוא נפגע, הכעס של הוריו נובע מהרגשת אשמה שנפגע, או מאשמה על שנהג כך. לכן, בלא קשר להתנהגותו, אחריות ההורים היא בלתי נפסקת והיא מתחלקת רק ביניהם, אבל לא בינם לבינו.
בגיל ההתבגרות הולכת וגוברת השפעת עמיתים על הנער ופוחתת והולכת השפעת הבית. ההורים מרגישים שהם מאבדים שליטה עליו ועל המצב ונוטים "להדק את המושכות", מתוך הבנתם את חשיבות הצבת הגבולות ותפיסתם (הנכונה) כי דמוקרטיה איננה אנרכיה!
לכן, חשוב שההורים ילמדו את הנורמות של קבוצת גיל הילד, כך שלא יציבו בפניו דרישות שרחוקות מאוד מנורמות אלה. ככל שציפיותיהם שינהג על פי נורמות, שהן רחוקות מאלו של עמיתיו, גדלות, כן עליהם לא להגביר לחצים עליו, ולא לבוא אליו בטענות, אלא לסייע לו יותר לעמוד מול לחצי הקבוצה.
מכיוון שנורמות הקבוצה הן, במידה רבה, נתון שעל הנער להתאים את עצמו אליהן, יש לקחת בחשבון שככל שהן רחוקות יותר מאלה של הבית, כן קשה לו לגשר על פני הפערים. תפקיד ההורים לסייע לו בפעולת הגישור, ובכל אופן, לא לבוא אליו בטענות על פער זה.
אחד הדברים הקשים ביותר למתבגר הוא להיות שונה, יוצא דופן בין חבריו. כל דבר שעלול להיתפס בעיניו כמוציאו דופן, מדרבנו לחזק את הזדהותו האוטומטית והמוחלטת עם כל הנורמות והדברים בהם הוא תופס את עצמו כמו כולם. פי אלף חשובה לו דעת חבריו על הדברים, מאשר דעת הוריו עליהם. יחד זה תורם רבות לגיבוש זהותו, תוך שהוא שואב כוחות מהמאגר שבונה הקבוצה.
בכל קבוצה ישנם כוחות חיוביים ושליליים המשפיעים על חבריה. לא נוכל לבודד את הנער כליל מהשפעות שליליות. לכן, חשוב שנבטיח לו בסיס איתן בבית, אפיקי תקשורת פתוחים ככל שירצה להשתמש בהם, כדי להשאיר בידינו איזושהי בקרה על מה שמתרחש בקבוצת חבריו. לא די שאנו נדע איך לא להסתבך, חשוב שנבטיח שהוא יודע זאת.
אם ההורים אינם מצליחים להגיע להסכמה ביניהם על דרך לטפל בבעיות משמעת של ילדם, קיימת סכנה שאחד ייתפס כ"טוב" והאחר ייתפס כ"רע". אך קיימת סכנה גדולה מזו, שייווצר ביניהם עימות, ויש לכך כמה השלכות חמורות:
- הילד ינצל את המצב בבחינת "הפרד ומשול". הוא ימלט מבעל השררה לחסות בצל הרך, הסלחן. זה רק עלול להחריף את העימות בין הוריו, בעוד שהוא בעצם יוצא מהתמונה. (אגב, מול סכנה זו יש במצב זה גם ברכה מבחינת ההגנה על הילד, אך על כך לא אתעכב כאן).
- ככל שהעימות בין ההורים גובר, יכולתם להתגייס לסייע לנער הולכת ופוחתת וכך, לא רק שהוא במצוקה סביב הקונפליקט איתם, אלא הוא אף חש אשמה על שהם מסתכסכים בגינו.
כשהילד נוקט בצעדים קיצוניים ( לא קונבנציונליים, כמו בריחה ) חשוב מאוד שלא להיקלע איתו למלחמה סביב התנהגותו. יש לכך כמה נימוקים:
- מלחמה מנהלים נגד אויב. להורים אסור להיקלע למעמד בו ילדם יחוש שהם אויביו!
- במלחמה, ידו של הילד תהיה על העליונה, כי הוא אינו בורר את האמצעים שהוא מפעיל וזאת, בניגוד להוריו שכן בוררים. הם לא יפעילו כלים לא קונבנציונליים כמו בריחה מהבית! אחריות הבוגר מחייבת אותו לברור את האמצעים, בעוד הילד אינו בורר בהם כל כך. הילד אינו בורר בהם כי אינו מודע לסיכונים שכרוכים בהפעלתם.
לכן אנו שומעים לעיתים ברדיו פניות נרגשות למתבגר שנעלם, שייצור קשר עם הבית, תוך הבטחה שלא יענישו אותו. ראשית, ההורים רוצים לצמצם את פחדיו מחזרה לאחר הצעד החמור שנקט. שנית, הם עצמם כבר חרדים, עד ששאלת האשמתו והענשתו, שוב לא מעסיקה אותם כלל ובלבד שישוב אליהם לשלום.
איננו מסוגלים וכמובן שלא רצוי כלל שנגיב בשוויון נפש לבריחתו של הילד מהבית, או צעד חמור דומה. התנהגותו מדאיגה ואף מפחידה אותנו, אולי גם מאכזבת, מכעיסה! אל לנו למנוע ממנו לחוש מה שהתנהגותו גרמה לנו. אך, כשאנו כה נסערים, אין זה הזמן המוצלח ביותר לעסוק בחינוך. קשה לנו אז לנהוג בתוקף בלי שתתגנב לפחות מעט תוקפנות להתנהגותנו (המילולית והלא מילולית).
יחד עם זאת, במושגים של עקרונות למידה, יש להצמיד ככל שניתן את השכר, או את העונש, אל ההתנהגות הרצויה. יש, אם כן, לבחור עיתוי לשיחת בירור שאיננו מיידי להתנהגות ( לעיל הוסבר מדוע), אך גם לא דחוי במספר ימים.
בהקשר זה אעיר כי ספק גדול מאוד אם עונש יעיל בכלל כאמצעי בלמידה או בחינוך. גם אם מושגת באמצעותו ההתנהגות הרצויה, או שמוכחדת הבלתי רצויה, השלכותיו הרגשיות עלולות לגרום מצב, שיצא שכרו בהפסדו (שרב הנזק מהתועלת).
לכן, מתן חיזוק חיובי להתנהגות רצויה, ומתן הזדמנות לשאת ולחוות את תוצאותיה הישירות של ההתנהגות הלא רצויה, הן המתאימות ביותר. כשילד מבטא את כעסיו, אי הסכמותיו, טענותיו, ראוי להקשיב לו רוב קשב, כך שיחוש את יחסם הרציני של הוריו, שלא יחשוש או יפחד לומר מה שעל לבו, ושירגיש שמקשיבים לו תמיד בכובד ראש. מאידך, על ההורים להציג בפניו את הקשיים שלהם עם עמדותיו ותביעותיו, על רקע היותם אחראים לו. כך נפתח משא ומתן בו באים לקראתו, ככל שניתן, עד הגבול שלהערכת ההורים יש בו סיכון לו או לזולתו.
אם הילד אינו מוכן לשיחה ו"אין עם מי לדבר", משמע שההורים לא טרחו די למצוא דרך להגיע אליו ואולי לא היו מספיק ערים בעבר שלא לחסום אפיקי תקשורת ביניהם לבינו. לא עוזר כלל לחוש אשמה על העבר. עוזר להתאמץ ולחשוב יחד (ואף להיעזר בעת הצורך במומחה), כדי למצוא דרך לקיים שיחות בירור, או לניהול משא ומתן.
אם הילד הבין והשתכנע שטעה, זה חשוב אלף מונים, מאשר שיצהיר על כך בפנינו. אם נחשף לתוצאות הישירות של התנהגותו הלקויה והן אינן טובות ונעימות לו, ההנחה היא, שבעתיד, קטן הסיכוי (או הסיכון) שיחזור על התנהגות זו. ענישתו עתה, שכבר אינו מסוגל לסובב את הגלגל לאחור, גם אילו רצה בכך, נתפסת על ידו כאות לכך שלא מבינים אותו, לא אוהבים אותו (ואפילו אם מצהירים בפניו שכן), ובעצם "אין עם מי לדבר"!
כאשר ילד נעתר להסברים שלנו, וחוזר בו מהתנהגות לקויה, אל לו לחוש שאנו שיכורי ניצחון. אין זה ניצחון שלנו בלבד, זהו בעיקר וקודם כל, ניצחון והצלחה שלו!
בשיחת בירור עם הילד, נקודת המוצא צריכה להיות העובדה שיש לו בעיה או קושי. אין זה רלבנטי לצפות מהילד להיות אמפטי אל ההורים ולהבין שיש להם בעיה איתו או בגללו. רק אם הילד ירגיש שנעשה מאמץ כן להבין אותו ואת מצוקתו וכי מטרת השיחה איננה בעיקר לשפוט אותו ולהטיף לו מוסר, רק אז יש סיכוי שהדברים יגיעו ללבו, ואז יהיה גם מסוגל להתייחס לקושי שבו אנו נתונים ושבגללו אנו כה חרדים לו.
גישה עדינה, מתחשבת, אמפטית, בלתי מאשימה… כל אלה אין פירושם שצריך לחשוש, או לפחוד מהילד; תוקף אינו מזיק לו, אדרבא, הוא עוזר. מוצב גבול ברור וחד משמעי וזה מקל על ההבחנה בו וההסתגלות אליו.
תוקף, היכן שחיוני וגמישות וחופש רב היכן שאפשר, תוך גיבוש עמדות משותפות בין ההורים, עשויים לשמש מתכון לחינוך כואב כמה שפחות.
25.04.96