השעון הביולוגי

הימים חולפים, שנה עוברת והשאיפה לבנות מערכת זוגית יציבה – לעד נשארת.

לרוב גיל ההתבגרות נהנה מאיזו התאהבות בוסרית, שבדרך כלל מסתיימת בפחי נפש או באיבוד עניין. לחצי הלימודים ואחר כך הצבא ושוב הלימודים או התעסוקה, כל אלו שואבים כוחות ודורשים את מעיינינו. יש שהמזל מסייע ונוצר קשר זוגי יציב פחות או יותר  ולפעמים הוא אפילו מתמסד. אבל רבים ממשיכים בעשייה  היומיומית ומתקדמים לשנת השלושים בחייהם ועוברים אותה והנה הם כבר בני ארבעים.

הציפיה המשפחתית והחברתית ברורה ונוקבת: מה עם חבר/ה? יש אפילו ששואלים ישירות על חתונה גם כשאין פרטנר אקטואלי. כלפי גברים כולם סלחנים יותר, הרב טולדנו הוליד בהיותו מעל גיל 80!  אבל אשה "צריכה" להקדים ולהגשים פוריותה לפני שהשעון הביולוגי יעצר ולא תזכה לאמהות ביולוגית.

אין ספק, שחרדת השעון מחבלת קשה בסיכוי להגשים את הזוגיות והאמהות. כמה כוחות נפש ופניות רגשית כבר יש אצל מי שמרגע ההיכרות עם בן זוג פוטנציאלי, כבר בודקת אם פרצופו יתאים לבד החופה. לכל רמת הציפיות האדירה הזו מתלווה החשש הכבד מפני אכזבה או דחייה נוספות. "מי שנראה לי לא רוצה אותי ודווקא על מי שלא בא לי, דווקא הוא מגלה בי עניין, אבל מה זה שווה?"

אז יש את עניין המזל ויש או אין את הכימיה, המשיכה הראשונית. קיימים גם הדפוסים המקובעים בנו, שלא בדיוק משרתים אותנו כעת, כמו שלא עשו זאת בעבר. מגיעים לפגישת ההיכרות מסויגים, בגלל מה שעברנו ולא בגלל מה שישנו כעת. "חוקרים" את המועמד/ת במקום לאפשר היכרות בינינו. מציפים אותו בסיפורינו מבלי שבדקנו עד כמה הוא או היא בכלל רוצים לשמוע סיפורים. קשרינו הקודמים מאד חשובים או לא אהודים עלינו, אבל מדוע שיכנסו כעת בינינו?  בכתבי על "קשיים ביצירת קשרים" כבר עמדתי על דרכינו לחבל כשמזדמן לנו לבנות קשר. אין ספק, שאחד המאיצים החבלניים היא חרדת השעון הביולוגי.

מאחורי אותו שעון עומדת חרדת אי השליטה בזמן החולף. מול "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ", ישנה הדעה, שאסור לשקוט על השמרים פן נגלה ש"איחרנו את הרכבת". אז דואגים ואפילו מאד וכלל לא עוזר לומר: אל תדאגו!

נוצר מעגל הקסמים של הזמן החולף המעצים את הדאגה וזו האחרונה דוחקת לתת את הדעת על הזמן שרץ ובורח.

נכון שלא נמצא בן זוג מתאים וראוי לנו ולכן איננו במערכת זוגית מתמשכת, אבל זה שהמועמדים לא ראויים אינו משנה את היווצרות ההרגשה, שמשהו אצלנו אולי אינו כשורה אם נותרנו לבד. הדימוי העצמי די נמוך גם אם העמדת הפנים מנסה להסוות זאת.  עם הירידה בבטחון העצמי שלנו, יורד הסיכוי שנצליח יותר במה ש"נכשלנו" בו עד כה.

אז איך להתנהל עם חרדת השעון הביולוגי? איך להגדיל את הסיכוי ליצירת קשר משמעותי? מה יכול לתרום למשל טיפול לשינוי המיוחל?

כאשר נמצאים בטיפול רציני, הוא עצמו אינו משמש אליבי לאי הימצאות בקשר משמעותי. יש בעצם הכניסה אליו הכרזה על נטילת גורלנו לידינו ועל המוטיבציה שלנו להשיג שינוי במצבנו. קיימת גם הבנה, שאין תרופות קסם ויש לאפשר פסק זמן מהמרוץ המבוהל לקשר, לטובת הרגעה ובדיקה והשגת שינוי בגישתנו. העמקת המודעות העצמית מאפשרת לפגוש בתיווך המטפל את חוסר הבטחון והחרדות, שמשחקים תפקיד מרכזי בקושי האחר לקבל אותנו כשאנחנו כל כך לא מקבלים את עצמנו. ניתנת הזדמנות ללמוד לקרוא נכון יותר מסרים מהזולת ולזהות דרכים בהן אנו מחבלים בהתיחסותנו אליו ולמסריו. המפגש שלנו עם עצמנו עשוי להרגיענו ולמתן הגנות, שחוסמות את פתיחותנו לאחר. זה עשוי להקל עליו את ההתקרבות אלינו ולצמצם את חששותיו מפנינו. ככל שנרגע, נהיה מסוגלים יותר להבחין במקום המצאו של האחר ובמה שעובר עליו, שמקשה עליו להפתח אלינו והפעם לא בגלל התנהגותנו או אישיותנו, אלא המטענים שבו. עצם מתן ההזדמנות לשינוי בעזרה טיפולית מפחית לחצים מצד הזמן העובר. אנו נוטלים פסק זמן להשיג שינוי וזה מוכרז ומשמעותי.

שלא במפתיע, כדי להתגבר על חרדת השעון הביולוגי אנחנו צריכים להניח את השעון הכולל תאריכון. כיוון שאת הזמן לא יוכל איש לעצור, ניתן לנצל הזדמנות לבדוק מדוע אנו עוצרים בדרכנו ולחפש דרכים להסיר את הגורמים הבולמים, המעכבים אותנו. החרדה היא ודאי גורם מרכזי כזה וכניסתנו לטיפול עשויה להקל לדחוק אותה הצדה ולאפשר לנו צמיחה.  אכן, אינני בעד להתעלם מקשיים ביצירת קשרים וכשלא מוצאים דרכים להפחיתם לבד, כדאי מאד להעזר מקצועית. כך, הזמן מתקתק לא רק ביולוגית אלא גם פסיכולוגית וחברתית.

29.06.09