השבתת שמחות
חג פורים הנה זה בא והוא מביא איתו רעש ושמחה וזלילה וגם – בכיות! כמה עוגמת נפש, ויכוחים וכעסים מלווים את השמחות?! הורים מתרוצצים בחנויות ומוציאים כספים ובלבד שה"נסיך/ה" יהיו מרוצים. משתדלים לחמוק מהתחפושות היקרות פושטות העור ולרצות את ילדיהם עם משהו קצת יותר סביר במחיר. יש שילדם מאושר והכל הולך למישרין, אבל יש גם, שאינו חדל מלבטא הסתייגויות והוא ממשיך לתבוע ולהטריד. לפעמים התחפושת מתגלית כחמה מדי, כמגרדת, ככבדה, כמסורבלת. יש, שילדם בכלל רוצה משהו אחר אחרי כל ההתרוצצויות וההוצאות. פרצי בכי, סירוב להתחפש בבוקר בו מגיעים כולם למסגרת החינוכית בתחפושת, סירוב להצטלם ולהנציח את המאורע וניכרת עוגמת הנפש של ההורה וילדו. אירוע מיוחד של חג שמח ומבדח, הופך לכאב ראש ובלבול מוח ואף גרוע מכך. מה קורה כאן? מדוע שמחת החג מושבתת כה הרבה?
ב"שמחת חג", התייחסתי לנסיבות בתקופת חג, שמעלות את המתח ושכיחות אי השמחה. אם לקחת כדוגמה ילד שקנינו לו תחפושת לפי בחירתו והנה בהגיע הזמן להתחפש הוא רוטן ורוגן ומאלף סיבות ואחת – הוא מסרב להתחפש ורוצה משהו אחר. זה קורה בדרך כלל בבוקר, כשממהרים ובדיוק זה מה שחסר להורים! מתחילים נסיונות שכנוע אבל מה לעשות, שהילד איתן בדעתו. הוא עקשן! וכבר פורצת "מלחמת עולם". הילד אומלל כי אינו רוצה בתחפושת הזו. ההורה אומלל כי טרח וחיפש ומימן והנה הפתרון נדחה בחורי אף וכיצד ירצה את ילדו? הרחובות לובשים חג ואולי גם אחאיו של הגיבור שלנו, אבל הוא עם פרצוף תשעה באב.
חושב ההורה: "אסור לי לוותר לו! זה מה שהוא ביקש וקיבל ואי אפשר כעת לשנות את הדעה ולהתחרט. הוא צריך ללמוד, שאי אפשר לשגע אותי, גם כך הוא טירטר אותי מספיק! כך ילמד להיות אחראי – מילה היא מילה! חשוב להציב גבולות."
התחפרות ההורה בעמדה אכן מהווה התכוננות מתאימה ל"מלחמה", שהרי ההסלמה בדרך.
מכון, נוצרה הזדמנות פז לחנך את הילד וללמדו דברים מאד חשובים, אבל, הזדמנויות לחנכו וללמדו הרי צצות מדי יום והאם זה באמת הזמן והנסיבות המתאימים ביותר לעסוק בחינוך ובעיצוב אישיותו? עדיף לכל הצדדים ובעיקר להורה עצמו, לבחור הזדמנות פחות חגיגית לעסוק בחינוך ובהרבצת תורותיו. נכון, זה מה שהילד רצה וביקש, אבל כעת זה לא מתאים לו או לא בא לו. כמה פעמים קנינו אנחנו הבוגרים בגד או נעל או פריט אחר ודי מהר גילינו, שלא בא לנו עליו או שאינו עונה לצרכינו או רצוננו ונפטרנו ממנו בנתינתו למישהו או שנותר מונח כאבן שאין לה הופכין בארון או באיזו קרן זוית?
אם הילד "ירד מהפסים" וממש אין עם מי לדבר, מוטב, שנעזוב את נושא הויכוח ונרגיעו תחילה ונעזור לו להתאפס ולחזור ולשלוט בעצמו וברגשותיו. כשירגע נקשיב לבקשתו וננסה למלאה כמיטב יכולתנו ולא נאבק בו או נתנגח איתו. כל מאמץ איפוקי שווה אם תוצאתו תהיה יציאה בשמחה ליום החגיגי, בלא כעסים ודמעות. נכון, זה דורש מההורה שליטה עצמית רבה וגמישות מופלגת אבל הוא הרי כבר גדול! וכמה שזה ישתלם!!!
19.03.08