לאכול אבוקדו או מלפפון ירוק בלי מלח? לא להמליח תירס? (לא כדאי להמליח בבישולו כי זה מקשה את התירס, אבל שלא להמליח כל נגיסה בעת האכילה?) לא לגדוש את הקפה בסוכר? לפחות כפית אחת! "שאפסיק לעשן? כמה הנאות כבר יש לי בחיים?!" לא לאכול ממתקים? החיים כל-כך קשים ומרים וצריך להמתיק את הגלולה הזו עם כמה וכמה וכמה דברי מתיקה.
כל אחד מאיתנו יודע היטב מה רצוי ומה לא רצוי, מה בריא ומה פוגע בבריאותו. כל אחד גם יודע/ת אם בא לו להתארח אצל קרובים אלו שלו (מצד האשה או מצד הבעל), או שלא בא לו. זה נוגע גם לעשייה או אי עשייה בבית או בעבודה ובחיים בכלל.
כל מהותו של תהליך החיברות הוא להביא אותנו לא לעשות כל מה שבא לנו, בטח לא – מה שעלול לפגוע באחרים או בסדר הציבורי; או לעשות מה שלא בא לנו כי זה מחוייב לטובת קיום החברה שבה אנו חיים. מה עושים אפוא? עלינו להמנע מכל כך הרבה דברים בגלל אלפי סיבות ובנוסף – אנו נאלצים לעשות כל כך הרבה דברים שלא בא לנו, שוב כי זו מצוות האנשים המלומדה!
כדאי היה לנסות להפריד תחילה בין עשייה או אי עשייה שהן אישיות ופרטיות (כביכול), כמו נושאי הדיאטות, העישון; לבין אלו הנוגעות בזולתנו.
נראה לי, שהפרדה כזו היא לא ממש אפשרית, שהרי מצבנו והתנהגותנו נוגעים איכשהו תמיד לזולתנו. זה לא עיסקו של איש אם לפני כל נגיסה בתירס אני מכביר עליה חופן מלח! אבל זה לא כך, כי אם אחלה יהיו לכך מייד השלכות על הקרובים אלי, על הזקוקים לשרותיי, על מערכת הבריאות העניה ועל ועל-.
אשר לצווי החברה ותהליך החיברות אליו התייחסתי למעלה: אנחנו כבר די מחונכים ומחוברתים וענייני נימוסים והליכות, חשובים ככל שיהיו, לא הם שיכתיבו לנו את בחירותינו והעדפותינו. אין מדובר בהתנהגות המכונה: "חייתית" (עוד יש לנו מה ללמוד מהחיות!), מדובר בהעדפות מהסוג שהזכרתי (האם באמת כל ערב ראש-השנה ופסח אנחנו חייבים לבלות ליד שולחנה של דודה סימה או דוד יוסף? האם אני חייב באמת להמשיך ולעסוק בניהול, למשל, עד יום פרישתי מהעבודה למרות שאינני רוצה בכך? האם אני חייב לאהוב כל מי שרעייתי אוהבת ולכן גם לבלות בחברתם שעות "קשות ומשמימות" לפי הרגשתי?
נכון, אם להתייחס לדוגמה האחרונה, גם שלום בית חשוב, חשוב מאד! אבל, האם אין אפשרות להגיע להבנות שתספקנה יותר כל אחד מאיתנו ותצמצמנה את הרגשת היותנו כפויים לעשייה לא אהובה ולא רצויה?
שאלות רבות ומגוונות ואכן השאלה היא:
עד כמה אנחנו קובעים את גורלנו ועד כמה אנחנו מניחים לגורמים חיצוניים (הזולת, הגורל, המקובלות) לעשות זאת. אנחנו מובילים ומסובבים, או מובלים ונגררים?
לאחרונה נחשפתי למסמך המדבר על עקרון ה-90 על 10. מומחש בו עד כמה בידינו בעצם עיקר השליטה על גורלנו בעצם יכולתנו לבחור כיצד לראות ולהתייחס לכל מצב וארוע בחיינו. הדברים מאד דיברו ללבי ואני יודע, שרבים מחבריי מצאו עניין דומה בחומר זה.
אנו נמצאים כעת בעשרת ימי תשובה ואין ספק, שאנו נקראים לסלחנות והתחשבות כלפי חולשות אנוש, שאיש אינו חופשי מהן. אולם, טוב שנחזור ונשנן לעצמנו, שבאפשרותנו להשפיע את ההשפעה המכרעת על האופן בו אנו חיים את חיינו. הרמת ידים בחוסר אונים לגבי נושא זה או אחר בחיינו, בליעת כעסינו והבלגה וכניעה לעוד ועוד דברים ביומיום שלנו – לא תורמים לאיכות חיינו ולדימויינו העצמי החיובי.
אז מה לעשות? – לעשות!
יש להשתדל לא להיקלע למצבי חוסר-אונים ולעצלות, שרק מרפים את ידינו. משהו חשוב לנו? (לבקר אצל קרובתנו בבית-האבות, לקפוץ לדודה אחת לחודש) נפנה לכך זמן מתאים ונבצע זאת ולא נגרום לעצמנו להרגיש כמה איננו בסדר וכמה איננו מוצלחים כי אנחנו לא עושים מה שלדעתנו עלינו לעשות.
נדרשת מאיתנו כנות לגבי עצמנו ובדיקה אמיצה של רגשותינו ומאוויינו ואז, תיכנון הטקטיקה והאסטרטגיה, שעשויים להובילנו להגשמת רצונות והעדפות אלו.
כולנו יודעים היטב את כוחו של הרצון ("אם תרצו…") ואכן הצעד הבא אחרי זיהויו הוא החלטה אמיצה ונחושה להגשימו. עשייה הדרגתית ולאו-דווקא מהפכנית – מובילה להשגים המהווים בעצמם חיזוק חיובי ומעודד להמשך המאמצים. כך התייחסתי זה מקרוב לפעילות גופנית, כך עם דיאטות וכך עם כל דבר בחיינו, שבאמת חשוב בעינינו.
בהצלחה ליקיריי האמיצים ולי!
07.10.05