(הרהורים שהשמעתי בישיבת הצוות לאחר צפייה בסרט: "ממושה", על חסידת אומות העולם)
ראשית אני רוצה לציין בפליאה את מעשיהם של חסידי אומות העולם, שעד היום ידוע לנו על יותר משמונה-עשר אלף כאלו. נפלא בעיני כיצד בני עם אחר סיכנו לא רק את נפשם אלא אף את נפשות ילדיהם ובני משפחותיהם האחרים, למען אחינו. קשה לי להשיב בחיוב לשאלה אם היה לי הכח והאומץ לנהוג כמותם.
שנית ברצוני לומר כמה דברים כללים בהקשר ליום הזה:
חשבתי על ההבדל בין המושגים: "לאומיות" ל"לאומנות". אני בעל תתחושה לאומית חזקה. אנחנו מזוהים כעם הנבחר ומדי מועד בקידוש על היין ובעוד תפילות אומרים: "אתה בחרתנו מכל העםים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשוןות וקידשתנו במצוותיך" נאמר: "אדם קרוב אצל עצמו" וכן: "מבשרך אל תתעלם: והצו המביך: "כל המציל נפש מישראל כאילו הציל עולם מלא!"
יותר ויותר מוותרים בצו זה על המילה: "מישראל" כי הרי כל אדם הוא בחזקת עולם!
מה פלא שהיהודים נרדפים ע"י אומות העולם? בתוך משפחת אבות הופיע בן נבחר – יוסף – וקנאת אחיו הביאה כמעט לרציחתם אותו ואך כפשרה מכרוהו לעבד.
אך טבעי הוא, שבני משפחתי יקרים ללבי מכל והם רשת הקיום המרכזית שלי. המעגל מתרחב לקרובי משפחה מורחבת ולקרובים רחוקים וכן חברים ושכנים ובני דתי ועמי. אך כולנו גם שייכים למשפחת האדם וגם לשייכות זו יש משמעות עמוקה בעינינו.
אני מבין לאומיות כאהדה וסולידריות עם בני עמי בחזקת: "מבשרך לא תתעלם!" "עניי עירך קודמים!" וכו'. אין רע בהזדהות מסוג זה ויש בה יסודות בונים ותורמים לגיבוש החברתי. אולם, לאומנות עוברת מקבלת בדומה לדחיית השונה ואף נידויו וכאן הפסול!
ואסיים בנימה אישית:
לפני כשנה וחצי במסיבת זבד הבת לנכדתי נועה, נשאתי דברי ברכה וציינתי, שלא זכיתי בחיי להכיר לא סבא ולא סבתא כי הם כולם נספו במחנות ההשמדה. אני מזדהה מאד עם דברים שאמר גיבור הסרט, מיכאל ששרד בזכות חסידת אומות העולם. הוא אמר בראיון טלפוני שהעניק לנכדו במסגרת עבודת שורשים שכתב הנכד: "אינני מקבל שום דבר טוב כמובן מאליו" וכן אמר: "אני למדתי להעריך את הדברים הקטנים, ליכאורה, בחיים".
אנחנו ששרדנו מהשואה ממחישים את נצחון עמנו למרות השמדת שליש מבניו ביכולתנו לחיות ולמצוא אושר בחיינו. לא קיבלתי את הורותי כדבר טבעי ומובן מאליו וכך לא קיבלתי את סבאותי. הקמת משפחה עם ילדים ואף דור שלישי הם עבורי טעם החיים והוא מתוק לנפלא במיוחד על רקע זכרון השואה.
29 באפריל 2003 כ"ז ניסן תשס"ג
מיכאל