הקלת ראש מחייבת כובד ראש

אני שפוט של הרדיו. שומע את פ. ש. חוזרת שוב ושוב על מספר טלפון 1800 כשברור לה שמאה היא בלשון נקבה אבל היא מתעקשת לומר שמונה עם האות נ קמוצה, שזה כמובן בלשון זכר. עמיתתה ק. נ. מגישה רהוטה גם היא, חוזרת שוב ושוב ואומרת שמונה-עשרה כאשר האות נ במילה שמונה גם היא בקמץ בעוד ברור ששמונה-עשר זה כשמונים בלשון זכר ואילו שמונה-עשרה בלשון נקבה והאות נ היא בתנועת סגול.

מה אני נטפל לקטנות? כל ההקפדות האלה בשפתנו המסובכת, אולי להבליג וזהו?

לקוראים הדתיים שלי אינני צריך להתאמץ הרבה. הם מכירים את הצו: "והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה!" (אבות 2, א) וכן את הכלל, שיש לשים סייג לתורה (אבות 1, א) ואף סייג לסייג (סנהדרין י"ח). כדי שאדם לא יתקרב לעבור על איסור חמור, נוקטים צעדים של גידור הצו בצו פחות חמור. כך, מוסיפים גדר למנוע בכלל התקרבות לעבור על האיסור החמור.

אנו קובלים על האלימות בבתי הספר. גדולים ממני כבר הצביעו על כך, שפניית התלמידים למוריהם בשמם הפרטי, קשורה לפיחות שחל בעיניהם במעמד המורה והיא בבחינת פריצת גדר. לא רחוקים הימים בהם בהיותי נער, הקפדנו להכנס לכיתה מייד עם הצלצול וכשהמורה נכנס בדלת הכיתה נעמדנו זקופים ושקטים ולא ישבנו עד שתפס את מקומו וישב מולנו. היו אז כלפיו גם יראה וגם כבוד מה שהוביל ליראת כבוד.

מוסכם כי הדברים הגדולים ככל שיהיו, מורכבים מפריטים זעירים (כשמדובר על חומר, אלו הם האטומים וגם בהם חלקיקים זעירים יותר). כמה אנרגיה מצויה באטומים! נראה, שגם "הדברים הקטנים" כמו הדיוק בשפה, נראה שהם ממש לא קטני ערך. מי שמשתדל לדבר נכון, מי שמשתדל להתלבש הולם את הנסיבות והמקום, מי שמשתדל להתנהג בצורה התואמת את המקום בו הוא שוהה – אומר שאכפת לו מזולתו והוא רוחש אליו כבוד. מיותר שאנסח זאת הפוך, הלא כן?

עם זאת, אני מדגיש את ה"משתדל", שהרי רבים בקרבנו כלל לא רכשו בילדותם את שפת הדיבור הראשית בארצנו ועל היותה קשה כבר שרו רבקה מיכאלי ויוסי בנאי בשירם המקסים. אחרים אכן נולדו וגדלו בארץ אבל לא לכולם התמזל מזלם שתהיה להם מחנכת דגולה כמו זו שהיתה לי בכיתות ה-ו, אשר הקפידה על עברית נכונה בפיה ובפינו והאהיבה עלינו את השפה.

אז אני קורא שלא להקל ראש בכל הנוגע להתנסחות ולזכור למשל, שכשמדובר בימים בשבוע אז אנחנו מדברים על יום ראשון, יום שני, יום שלישי…. וכאשר מדובר על ימים בחודש אז מדברים על אחד בחודש, שניים בחודש ושלושה בו (תשעה באב, עשרה בטבת…( ואני קורא לנהוג בכובד ראש ב"קטנות" אלה. חלק מכובד הראש הוא הכבוד בו נתייחס למי שנרצה להעיר לו. ודאי שאין מקום ללעג ולקלס. ראוי להעיר בנועם ואפשר גם להעזר בהומור ובעיקר חשוב, לדעתי, להמנע מלהעיר למי שעלול להפגע מכך או למי שלדעתנו איננו מעוניין. אם קישרתי בין הקלת ראש בשפה לבין זלזול ביחסי אנוש עד כדי אלימות בחברה, ודאי שלא נפתור דברים כה חמורים על ידי שנפעיל אי התחשבות עד כדי התנשאות.

נראה, שהלשונאית של רשות השידור מאד מתירנית ומתחשבת וכנראה שכך תשיג יותר מאשר בחלופה אחרת. אמשיך, אפוא, לשמוע את הטעויות החוזרות ונשנות של מגישי תוכניות ברדיו. מדי פעם אכתוב בדואר אלקטרוני איזו הערה בלשון מתונה וודאי לא מתלהמת ואמשיך לקוות לטוב.

 

02.12.09