הפוסל במומו – גם הוא פוסל!

הייתי צעיר נמרץ כשהגעתי להתראיין באוניברסיטת תל-אביב ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה תעסוקתית. עברתי ראיון שנראה מוצלח ובהמשך הגיעה אלי הודעת ראש המגמה, שלא יוכלו לקבל אותי ללימודים. הוא הביע הערכה אלי ואת התרשמותו הרבה ממני, אבל כתב, שבאחד הקורסים אצלם בשנה הראשונה מלמד מרצה שחזר זה עתה מלימודים בארצות-הברית והוא משתמש בוידאו במסגרת תוכנית ההכשרה. אותו מרצה טען שלא יוכל לשלב אותי בקורס שלו עקב עיוורוני.

תכופות אני שומע מחברים עיוורים שעונים למכרזים ומבקשים לעבוד במקצועות שרכשו בעמל רב, שכאשר המעסיק או המראיין מיודעים על כך שמדובר במועמד עיוור, או שדוחים אותם על הסף ומבטלים ראיון שכבר נקבע, או שמראיינים אותם והם מקבלים תשובה שלילית למועמדותם.  זה גורם לחלק מהם להתלבט אם נכון לציין את עובדת היותם עיוורים כבר בקורות החיים או במכתב המועמדות שהם שולחים, או להמתין שהדבר יתגלה כאשר כבר יגיעו לראיון עצמו.

כמובן, שרבים ממחפשי העבודה שאינם נכים חווים גם הם דחייה בהציגם מועמדות לעבודה, חלק מבלי שהוזמנו לראיון וחלק לאחר שהתקיים ראיון קבלה. יש להניח אפוא, שחלק מהמועמדים העיוורים או נכים בכלל, היו נדחים גם אלמלא היו במצבם. אבל, מנימוקי דחייה שנשמעים בעיקר בעל-פה, ברור, שרבים אינם מתקבלים לעבודה בגלל חששות מעבידיהם מהקושי לקלוט אותם ומכך שלא יוכלו למלא את תפקידם עקב מגבלתם.

הבעיה היא, שהחששות הכבדים האלו משפיעים כמובן גם על המועמדים האלה. המועמד פונה בעמדת מגננה ברורה ויודע, שיצטרך להכין סוללה של תחמושת – הסברים וטיעונים והוכחות ותקדימים, שיצטרכו לעמוד בפרץ ולשכנע. לאחר שהוכשר במקצועו ונמצא ראוי לקבל את התעודה המעידה על כך, גם הוא וגם המעסיקים חוששים מפני בוחן המציאות והמעשה. מתעוררות שאלות הנוגעות לניידות, לקריאת מסמכים וכתיבתם, לאבחון מצבים חזותיים, לשוויון בנשיאה בנטל. עניינים טכניים, שלרוב כבר יש עובדים במצבם שמצאו להם פתרונות, אבל, לא הם וודאי שלרוב גם לא המעסיקים, יודעים על כך ויכולים לסמוך על זה.

בשנה האחרונה ללימודי בבית-הספר לעבודה-סוציאלית, את ההכשרה המעשית שלי, ההתנסות בעבודה, עשיתי במחלקת רווחה. שלושה ימים בשבוע עבדתי במקצוע בהדרכת מדריכה מעולה (שלדאבון הלב הלכה מאתנו לפני זמן לא רב מוקדם מדי, יהי זכרה של מיכל דותן ברוך(. לאחר שנת ההכשרה במחלקה התפנה תפקיד של עובדת סוציאלית כוללנית שעבדה בשתי שכונות בעיר, שיצאה לחופשת לידה בת שנה ומילוי המקום הוצע לי ע"י ראש הצוות שלה. אין ספק, שהיקלטותי בעבודה היתה קלה וטבעית מבחינת ההחלטה לקבלני, גם בגלל פתיחות ראש הצוות הזו וגם בגלל שהכירו אותי מקרוב לאורך שנת ההכשרה. נערך ראיון ונשאלתי בו שאלות בנושאים שפירטתי קודם ולאחר שהתמודדתי עם המטלות השונות כולל אלו שדורשות ראייה, היה לי קל יותר לשכנע את המראיינים, שאסתדר.

הדוגמה האישית באה להבהיר, שעל המועמד ללמוד היטב את דרישות התפקיד וכדאי לו גם להעזר לשם כך בעמיתים שכבר פרצו דרך בתחום. בטחונו ביכולתו למלא את התפקיד בו הוא מציג מועמדות,היא תנאי הכרחי לשכנע את המעביד/המראיין ולהרגיע את חששותיו.

אם אין מישהו זמין שכבר פרץ את אותה הדרך, כדאי לגשת באופטימיות ולבחון את הקשיים הצפויים ולחפש פתרונות. גישה אופטימית מצמצמת חרדה ומגדילה את האפשרות לחשוב "בראש פתוח" ולגלות יצירתיות.

יותר ויותר עיוורים בארץ נקלטים במקומות עבודה רגילים וממלאים תפקידם לשביעות רצון מעבידיהם וזה בסיס טוב להרחיב ולהעמיק את מודעות הציבור ליכולותיו של אדם עם עיוורון. כך, כל אחד מאלו בחלקת חיי העבודה שלו, עשוי להרחיב את פתח התקווה לחבריו וכולם יצאו נשכרים. בכדאיות שיש למעביד להעסיק אדם עם מגבלה עסקתי כבר בחיבורי: "הערך המוסף בנכה בעבודה".

כתב :מיכאל פז

08.10.13