אין לחפש הגיון ברגש, בקושי יש הגיון בהגיון!
זה הגיוני, שאני הולך להתיישב במטוס ולסמוך על זה שכשיגיע למהירות מסוימת כל העסק הזה יתרומם באויר כשאני ומזוודותיי מכבידים עליו? תגידו ודאי: "נו, סטטיסטית"'" יופי, אז אני צריך לסמוך על הסטטיסטיקה?
אז זה לא הנושא שלי בעצם אבל מה שיש לי לומר על נושא העוזב שמרגיש נעזב, לקוח כן מזכרון על חוויה הקשורה בטיסה:
בשנת 1972 יצאתי לראשונה מהארץ לטיול של חודש ימים, שאירגנתי לשלוש ארצות באירופה. כאשר גלגלי המטוס ניתקו מהמסלול, הרגשתי פתאום עצב עמוק על כך שנעזבתי. התפלאתי על כך, שהרי אני הוא זה שקם ועשה מעשה ויצא לעולם הגדול, אבל חוויתי ממש חרדת עזיבה מודגשת.
חברה יקרה, שהיא לי כבת, סיימה תקופת 15 שנות עבודה במקום עבודתה ויוצאת בימים אלו לתפקיד שרצתה בו במקום עבודה חדש, בו רצתה. אך טבעי הדבר, שלצד השמחה על החידוש והשינוי והדרך החדשה שנפתחת לפניה, שתחווה עצב על התרחקותה מהמוכר והאהוב וכל מה שאפף אותה במשך שנות עבודתה עד כה. מה שנסיוני עליו סיפרתי לעייל אומר לי הוא, שגם טבעי הדבר, שהיא העוזבת וחווה ודאי את השמחה והעצב אותם הזכרתי, שהיא גם חווה נעזבת ונטושה.
ב"מחשבות על פרידה", שכתבתי לאחרונה כבר התייחסתי לדואליות הרגשית סביב פרידה וגם לכך, שלא רק ההגיוני קובע עמדות וודאי – רגשות. מחד מציעים לא לברוח מהרגשות הלא נוחים ואף הכואבים – שמציפים אותנו, להרשות לעצמנו לחוות גם אותם כחלק מעיבוד התהליך שאנו עוברים; מאידך, קיימת הסכנה שנשקע בכל זה ונחמיץ את החלקים החדשים והמבטיחים, שמזמן השינוי. דווקא השמחה והתקווה כשהם מהולים בעצב ובחששות, דווקא המצב המורכב והמבלבל הזה הוא הטבעי והבריא ביותר בנסיבות שתוארו. שוב אני נזכר ב"מצבי עמימות וחיפוש הדרך" שכתבתי לא מזמן. סוג של חוויות רוויות רגשות מעורבים מודגשים, שעלולים ליצור סוג של איום עלינו ובעצם הם החיים! ואל לנו לברוח מלחיות.
16.08.07