הורים מכים ומתעללים
כמעט מדי יום נחשפת בארץ פרשיה נוספת מזעזעת של הורים הנוהגים באלימות קשה כלפי ילדיהם. כולנו נדהמים ופשוט לא מסוגלים להבין את התופעה הנוראה הזו. רחמינו נכמרים על הילדים האומללים ובמקרים של התעללות קשה, גואה בנו כעס גדול כלפי ההורים, שמסוגלים לעולל זאת לילדים קטנים בכלל ובפרט – לילדיהם שלהם. במקרים החמורים נחלצים מייד עם חשיפת התופעה ופועלים להרחקת ההורים מהילדים ולמיצוי הדין איתם. הילדים זוכים להתייחסות של גורמים טיפוליים ונעשים מאמצים למזער את הנזק הנורא שנגרם. במקרים אלו מגלה הציבור הבנה לעבודת הקודש של פקידי-הסעד לחוק הנוער בהגנתם על הקטינים. אלא, שלרוב, מקרי ההתעללות הקשים באמת נעשים ע"י הורים שאינם מאוזנים נפשית וזה מסביר את התנהגותם החריגה. הילדים שהתעללו בהם מוכים שוב ע"י הרחקתם מהוריהם וכאן אין לנו ספק, שהרווח גדול מההפסד, שהרי מדובר בהצלת נפשות ממש.
ברצוני לעסוק כאן ברוב המכריע של הילדים המוכים ע"י הוריהם, כשלא מדובר בהתעללות קשה ומסכנת חיים. כיום אין מקלים יותר ראש גם באלימות "קלה" יחסית" כלפי ילדים.
מדוע, אפוא, הורים מכים את ילדיהם ומה ניתן לעשות לצמצום התופעה עד הכחדתה המוחלטת?
אמנה גורמים שונים לקיומה של התופעה, לא לפי סדר חשיבותם ויש כמובן עוד – ואגע בנושא המניעה והטיפול.
גורמים לכך שהורים מכים ילדיהם:
- היו ילדים מוכים – מחקרים מלמדים, שרבים מההורים המכים ילדיהם היו בעצמם ילדים מוכים. בבית בו אלימות היא שפה, לא יפלא, שלומדים בה להיות אלימים. הדבר הגיוני, שהרי, אדם אינו מדבר בשפה שלא למד אותה. נכון, שלא רק מההורים בבית אפשר ללמוד.
- חוסך שבטו שונא בנו – יש הורים, בעיקר דתיים, שלהם פרשנות פשטנית ומוטעית לקביעה זו. הפסוק במלואו הוא: "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר" (משלי, י"ג, 24). בעצם מדובר על התנהגות תקיפה כלפי ילדים אבל מי שאוהב את ילדיו, נקרא להטיף להם מוסר ולחנכם ולא להכותם.
- חסרי אונים – ההורים מרגישים חוסר אונים מול ילדיהם. חוששים שמגדלים פרא אדם ומתוך הרגשת איבוד השליטה על התנהגות ילדם, משתמשים בכח כדי לנסות לרסנו ולחנכו.
- סמכות הורית שנפגעה – הורים במצב משבר, שנובע למשל מעלייתם ארצה או מאיבוד סטטוס כמפרנסים במצב של אבטלה – מנסים להתמודד עם אובדן הסמכות והסטטוס באמצעים כוחניים.
- שוני תרבותי – לארצנו מגיעים הורים מתרבויות בהן ענישה פיזית מקובלת כאמצעי חינוך והם מתקשים לבצע את השינוי התרבותי למקובל בישראל.
- אי בשלות להורות – הורים שאינם בשלים, חסרי בטחון עצמי ונסיון חיים מפאת גילם הצעיר. חוסר בשלותם מגביר חרדתם לגבי מידת הצלחתם כהורים והם חוששים, שיואשמו בכשלון בהורותם. חוסר בטחונם עלול להביאם לשימוש בכח בנסיון להפעיל סמכותם ההורית.
- לגיטימציה חברתית – בחברה האלימה שלנו זה כמעט טבעי שהורים ינהגו באלימות. די לצאת לכמה דקות לכבישי ארצנו וכבר יהיה ברור לחלוטין על מה אני מדבר כאן. יש אלימות רבה מאד בחברה שלנו ומה יפליאנו אפוא למוצאה גם בקרב הורים רבים?
- מרגישים מקופחים – בחברה כל כך לא שוויונית, עם פערים עצומים ברמת החיים, רבים מרגישים תסכול עמוק וצוברים כעסים על כולם ועל הכל. בין הביטויים לכעסם המצטבר נמצא חוסר סבלנות והתפרצויות זעם הפוגעות בעיקר בסביבתם הקרובה ושם נמצאים הילדים (והנשים!).
- ענישה סלחנית – רבים סבורים, שמערכת המשפט נוהגת בסלחנות רבה מדי בהורים אלימים וזו אחת הסיבות שאין הרתעה מספקת מפני התנהגות זו.
- לא מבחינים בין תוקף לתוקפנות – הורים שומעים שחשוב להציב גבולות לילדיהם וכי דמוקרטיה מוגזמת גובלת באנרכיה. הם רוצים לנהוג בתוקף ברוח ההנחיה הכללית הזו, אולם, הם אינם מבינים את ההבדל בין תוקף לתוקפנות וכך הם עוברים את הגבול במאמציהם להפעיל סמכותם.
מניעה וטיפול
אמנה כמה צעדים שניתן לבצע לצמצום התופעה ולמניעתה, גם אם ידרש זמן רב להגיע לכך:
א. חינוך מינקות נגד אלימות;
ב. העמקת ההתייחסות לצרכי ההסתגלות של עולים-חדשים;
ג. גיוס ברי-סמכא בקרב קהילות דתיות – רבנים, קייסים, קאדים – לדרוש ולהטיף לחינוך לא אלים;
ד. שילוב נושא ההכנה להורות במסגרת מערכת החינוך.
חיזוק ההרתעה ע"י:
א. הגברת המודעות לחוק האוסר הכאת ילדים;
ב. חיזוק האכיפה ע"י אפס סובלנות;
- החמרה בענישה.
עזרה טיפולית:
קיים טיפול פרטני, זוגי וקבוצתי לסייע בהמנעות מאלימות. הטיפול מתאים לגברים המכים נשותיהם ולשיפור השליטה העצמית בכלל. קיימת תוכנית מובנית ויעילה, שאציין כאן רק כמה נקודות ממנה לצורך המחשה:
מלמדים לזהות את הכעסים, לשלוט בהם – לא ע"י המנעות מלבטאם, אלא ע"י ביטוים באופן בלתי מזיק. לומדים לזהות את דפוסי התגובה של האדם ובכך משפרים את יכולתו לשלוט בהם. מזהים כי כעס נוהג ככדור שלג במורד ולכן, חשוב להקדים ולפעול למניעת ההסלמה. נוטלים פסק זמן להרגע ולהחלפת ה"קסטה" של המחשבות השליליות הרצות בראש במחשבות חיוביות המסייעות להרגע ולחזור להידברות. בפסק הזמן אפשר לנקוט פעילויות מהנות וזה כולל הרפיה לסוגיה. לומדים לחזור ל"זירה" ולהידבר ויש הנחיות ברורות כיצד לתקשר כך שגם "יהיה עם מי לדבר!" (הבאתי זאת ממש על קצה המזלג כאשר המטרה היא להצביע על כך, שיש אפשרויות יעילות לסייע בחיזוק השליטה העצמית ובשיפור התקשורת הבין-אישית(.
כיוון שכאן מדובר לא באלימות בכלל אלא בזו של הורים המכוונת כלפי הילדים, יש לשלב בטיפול גם הדרכה הורית הכוללת למשל: הסבר על התפתחות ילדים והצורך בבדיקת גבולות מצדם; הקפדה על כבוד הילד ועל כבודם הם; התנהגויות טבעיות של ילדים המקשים על הוריהם כמו עקשות, מרד הנעורים; קביעת סדר-יום, חלוקת תפקידים במשפחה – אחריות תואמת התפתחות/גיל; מתן חיזוקים חיוביים וכמה שפחות ענישה; אם מטילים בכל זאת עונש – כיצד לעשות זאת? (בסמיכות לארוע, לא חמורה מדי, רצוי שתתפס כתוצאה טבעית של ההתנהגות הלא רצויה); ייזום שיחות/ישיבות משפחתיות תוך חיזוק הזוגיות התומכת בהורות.
ישנם אם כן אמצעים רבים ומגוונים לסייע וראוי, שנעשה הכל כדי למנוע פגיעה בילדים ולעשות הכל כדי להעניק להם ילדות מאושרת ככל שמציאות חיינו כאן מאפשרת.
אחזור ואדגיש מה שכבר ציינתי בעבר: כדי שילד יהיה מאושר צריך לעשות כל שניתן שהוריו יהיו מאושרים ולכן, הורים הדואגים לרווחתם ולאושרם תורמים בכך רבות לטובת ילדיהם ובודאי שאינם מזיקים להם.
09.04.08