הבן המעצבן
ג'ון לוק סבר, שהתינוק נולד טבולה רסה, לוח חלק, והסביבה היא שמעצבת אותו. במקורותינו הרבה יותר מציאותיים, לדעתי, וזכור לנו מה נכתב על יצר לב האדם (רע מנעוריו!)
בחיבורים שונים התעכבתי על התנהגות פוגעת ומרגיזה של ילדים ("אמא רעה", "על סמכות הורית"). אנחנו כל כך כמהים לקצת שלווה ומנוחה, בייחוד אחרי יום עבודה. הילדים חוזרים מהמסגרות החינוכיות והמשלימות ואין להם בכלל כח לעזור במשהו, אבל הם מלאים אנרגיות המאפשרות להם להקשות על חיינו. ומדוע שאתחיל משעות אחר הצהריים? הבוקר השכם לא מספיק טוב בשביל המחשה?!
צרות סביב הקימה בבוקר; הנסיך או הנסיכה כבר קמו אז יש להם את כל הזמן שבעולם. יש זמן לויכוחים על הבגדים, על צחצוח השיניים, על השתייה או האכילה בבוקר והסיכוי לצאת בזמן כדי לא להנזף שוב ע"י המורה – אפסי.
יש, שחיי הבית מתנהלים בשלווה מפתיעה, כבר 5 דקות אין מריבות וקטטות בין הילדים ואז באחד מהם נכנס ממש שד והוא כבר דואג להקים את הבית לחיים. אין הורה שלא יודע על מה אני מדבר ובתאורים כגון אלו אפשר להפליג עוד ועוד.
אז מה עושים עם הילד המעצבן הזה? נמאס כל הזמן לנזוף בו ולגעור ולאיים בשלילת עינוגים וטובות הנאה. אבל הרי אי אפשר להשאיר את המצב בו הבית הופך ממש לבית משוגעים! אף אחד בעולם לא אוהב את הילד הזה או הילדים האלו יותר מאתנו אבל ברגע זה מי יכול להרגיש את אהבתו הגדולה? בא פשוט —- נו לא אתבטא באלימות.
לי די קל לגשת לנושא, כי אני צריך רק לשחזר לעצמי את התנהגותי כילד וזה באמת לא קשה בכלל – הייתי פשוט פרא אדם. אני מניח שבין ההורים האומללים כעת יש עוד מעטים שזוכרים את עצמם קשים ושובבים ומעצבנים כפי שאני הייתי. טוב אז אולי לנו מגיע שיתנהגו כלפינו באותה צורה ונוכל להבין, שכל אחד מקבל מה שמגיע לו – החטא ועונשו! אבל מה עם כל ההורים שהיו "ילדים טובים" ואינם זוכרים שעשו צרות, בטח לא גדולות כמו שילדיהם עושים להם? מה הם חטאו ומדוע מגיע להם לסבול כך?
התשובה היא באמת מורכבת:
קודם כל שאלת ה"מגיע להם" לא רלוונטית. אין כאן חוזה עם מישהו, שכעת מופר ע"י ילדם. אם ילדם נורמאלי, סביר מאד שלא נולד מחונך וכאשר החליטו לזכות בהורות, החליטו בעצם לתרבת בן אדם. מה לעשות ש"אדם לאדם זאב" זה לא באמת כך? הזאבים חיים יפה מאד בקבוצה ואילו האדם צריך הרבה שנים כדי ללמוד לחיות בחבורה וישנם לא מעטים, שלא מצליחים ללמוד זאת כל חייהם. אז קודם כל נקח בחשבון, שתפקידנו כהורים הוא ליטול את הנכס הנפלא בו זכינו ושמטבעו הוא לא כל כך נח וודאי לא מתחשב מדי ונצטרך לנשום עמוק מאד ולצאת לדרך ארוכה ומתישה של תירבותו.
עכשיו ניגע במעצבן שבילדים. אכן, יש שהילד מתעקש ומסרב ומתפרע כדי לעצבן אותנו. יש גם, שהוא חוטף צעצוע מידי אחיו הצעיר או הורס לאחיו הגדול חפץ אהוב, לא כדי לעצבן אותנו בכלל אלא כדי לזכות בתשומת לב ההורה העסוק או הנח. יש שהמטרה היא לזכות בתשומת לבנו ויש, שכל ההתרחשות לא כוונה בכלל כלפינו ויש לו חשבונות פתוחים עם אחאיו. נכון, שהורה שכאשר הילדים משחקים יפה או מכינים שעורים בחדריהם והכל שקט ונעים, הוא מנצל את הרגעים הנדירים האלו כדי לעשות משהו חשוב בלא הפרעה. ילדים רגישים באופן מדהים ודי מהר ימצאו דרך להכריח את ההורה להתייחס אליהם. במקרים כאלו מנחים הורים מצד אחד לא למהר לחדריהם כשמתחילות שם קטטות. מאידך ממליצים להם להשתדל לגשת להתעניין בילדיהם ובמעשיהם הטובים דווקא כאשר זוכים מהם לכמה רגעים שקטים. בכך הם מעבירים מסר אוהב ומתעניין לילדיהם ומעניקים להם את תשומת לבם דווקא בעת שהתנהגותם מופתית. זה חיזוק חיובי מאד יעיל. אבל נחזור לילד המעצבן.
בני האדם שונים זה מזה וכך גם מזגם. יש שילד מאופיין באי שקט מוטורי, שיש לו הפרעות קשב וריכוז, שיש לו סף רגישות נמוך לקולות ורעשים, שרמת חרדתו בשאלת היותו אהוב ע"י הוריו – גבוהה במיוחד. ישנם משברים שונים שהוא חווה בעברו הקצר ככל שיהיה והוא נושא בנפשו משקעים של משברים אלו – משפחתיים, חברתיים, בריאותיים. לא תמיד אנו יודעים עד הסוף למה נחשפו ילדינו במהלך שנות חייהם. הבדלי המזג והקשיים על רקע פיסיולוגי, נוירולוגי, פסיכולוגי, סוציאלי – כל אלו מעצבים ילדים שונים בהתנהגותם ולפעמים היא מאד קשה לנו. אין ספק, שלהם לא קשה פחות, שהרי אין לו לילד בעולם כולו דבר החשוב לו יותר מאהבת הוריו וכאשר אנו כועסים עליו ונשבר לנו ממנו – כלומר מהתנהגותו! – חרדתו מתעצמת ואין טבעי יותר בשבילו מאשר לבחון מייד את חששו הגדול: "אני אעשה את המוות ואז, לפי תגובתם של הוריי אדע סוף סוף אם הם באמת אוהבים אותי או סתם מעמידים פנים". את הטסטינג מכירים כולנו והוא מקור סבל וקושי ניכר להורים.
עכשיו אעסוק קצת בצפיותינו ההורים ובמידת מציאותיותן:
אנחנו מצפים מילדינו לקצת התחשבות כלפינו. ציפיה בהחלט מועילה אם מדובר על תכנון מטרתנו הגדולה – לחנך אותם. אבל, כמה מסוגלים ילדים להתחשב? אולי איטיב לשאול זאת: כמה מסוגלים מבוגרים להתחשב? נסתכל על הזוגיות שלנו וללא מאמץ חריג נגלה די מהר דוגמאות למה שנגדיר בכנות כאי התחשבות מספקת של בן/בת-זוגנו בנו. לעולם לא יענו לכל צפיותינו, שהרי עם כל היותם מושלמים, מלאכים הם לא! אז אם אנו מאוכזבים פה ושם מבני/בנות-זוגנו מוטב שנבוא בטענות אל עצמנו כי או שצפיותינו מוגזמות או שאינן מוגזמות אבל בחרנו במישהו/מישהי לא מספיק מתאימים לנו!!! אבל, מה בנוגע לילדים? אותם הרי קיבלנו במתנה אז לבדוק להם את השיניים? (על משקל האמירה, שסוס שמקבלים במתנה לא בודקים לו את השיניים).
אם אנחנו המבוגרים נכשלים כל כך הרבה בלהתחשב בזולת ובצרכיו בכל רגע נתון, מה לנו כי נלין על ילדינו?
אז מה עושים?
בחיבורי "זה לא כל כך פשוט" כבר עמדתי על חשיבות האבחון הקודם לכל תוכנית טיפול. המדד העיקרי להחליט אם להעזר באיש מקצוע הוא לרוב סובייקטיבי – הרגשת ההורה לגבי יכולתו להתמודד עם הקשיים ורמת המצוקה שהוא מזהה בילדו, אם הוא אכן מזהה כזו. אם מתן חיזוקים חיוביים ושיחות של שני ההורים עם הילד על המצב ונסיונות דומים – אם כל אלו אינם מסייעים, כדאי להעזר באנשי מקצוע. כדאי לשלול תחילה בעיות פסיכיאטריות ונוירולוגיות. אין טעם לגשת לבעיות ולטפל בהן בשיחות כאשר קיימות בעיות על בסיס פיסיולוגי או נוירולוגי. יתכן, שטיפול תרופתי יספיק להקל על המצב והתנהגות הילד תהיה "רגילה", כלומר, קשה ונסבלת. אבל יתכן, שידרש שילוב של הטיפול התרופתי עם שיחות או טיפול באומנות וכדומה. ובכן, חשוב לאבחן היטב ככל שניתן את המקור להתנהגות הקשה כל כך של הילד ורק לאחר מכן לבנות תוכנית טיפולית.
ככל הידוע לי, ילדים יותר אינטליגנטים עשויים לגלות התנהגויות מקשות יותר אבל זה לא בהכרח, כמובן.
אסכם בכך, שמצוקת ההורים לעתים קשה ביותר ויש שהיא גם מעידה על כך שילדם נמצא במצוקה ניכרת. יש אבל גם, שההורים "מטפסים על קירות" וכמעט נואשים מהמצב ואילו ילדם אינו חווה בהכרח מצוקה דומה. נראה לי, שבמקרה האחרון זה קשה יותר כי הסיכוי שהילד ישתף פעולה במאמצים לשפר את המצב – קלוש יותר, שהרי הוא לא סובל ומבחינתו, אם ההורים סובלים זבש"ם! ילדים יותר צעירים אפשר לרוב לקחת לרופא עם פחות התנגדות מצדם. ככל שהם מתבגרים, גם גיוסם לבדיקה לצורך אבחון וכן לטיפול – עלול להיות קשה יותר.
(למתבגרים התייחסתי כבר בחיבורי על: Acting-out" של מתבגרים")
בהצלחה!
15.03.08