דילמות בחינוך ובטיפול בילדים
דילמה ראשונה – סינון בתגובות הזולת –
כל מהותו של תהליך הסוציאליזציה היא למנוע התנהגויות שרצויות לפרט ושאינן רצויות לחברה וכן להגשים התנהגויות שרצויות לחברה ושהפרט אינו רוצה בהן. לפני שנצפה מהפרט לקיים "ובחרת בטוב!" עלינו לוודא, שהוא יודע להבחין בין טוב לרע!
עד שיפתח ניסיון ערכי פנימי משל עצמו עליו להסתמך על רמזי הסביבה כתמרורים שיורוהו כיצד יש לנהוג וכאן ישנן כמה בעיות:
- לאותה התנהגות ישנן תגובות חברתיות שונות וכיצד ידע הפרט איזו מהן עליו לאמץ?
(פעוט מושך מפה ומנפץ כוס. הורה אחד צועק "אסור! השתגעת?" והורה אחר פורץ בצחוק מאושר למראה פעלתנותו של הפעוט. אז טוב ורצוי המעשה או שהוא בלתי נאות?)
- לאותה התנהגות עצמה מגיב אותו זולת בצורות שונות בזמנים שונים. פעם יגער הורה בפעוט על מעשהו וכשמצב- רוחו של אותו הורה שונה או כשאותו מעשה מתבצע במקום אחר, ההורה מגיב באופן שונה ואז, לאיזו תגובה מתגובות ההורה על הילד להתייחס?
- לפעמים תגובת הורה מותנית בתוצאות התנהגות הילד אך הילד אינו יודע להעריך תוצאות אלה. למשל, כשעקב אי זהירות שבר אגרטל מזכוכית או ששבר בפעם אחרת אגרטל מקריסטל. האם הבדלי תגובות ההורה נובעות מכך שחזר שנית על מעשה לא ראוי, או מכך, שזו מתנה מחבר שאוהבים יותר או פחות ממתנתו של חבר אחר? או שהתגובה לניפוץ זכוכית שונה מהתגובה לניפוץ קריסטל.
אין לילד אמות מידה לפיהן יבין את הבדלי התגובות של המבוגרים ונדרש זמן רב מאוד עד שהוא לומד מה מותר ומה אסור, מה מקובל, מה לא ומה פחות מקובל – על סמך ניסיון שהולך ומצטבר בו מתוך הכאוס של תגובות הסביבה להתנהגויותיו.
דרכים להתמודד עם הדילמה הנ"ל –
- לחזק רק התנהגויות חיוביות. לא לחזק התנהגויות שליליות (עונש הוא חיזוק שלילי!)
מלמד למשל, שאסור שהתנהגות לא רצויה תתגלה או שיתגלה מי שעשה המעשה. בבחינת: "מותר לגנוב אסור להיתפס".
- תמיד ללוות תגובותינו בהסבר. לא להשיב לשאלת "למה?" ב "ככה" או ב"כי כך אני רוצה!" או "כי כך אמרתי". ההסבר עוזר ללמוד להכיר את התמרורים החברתיים ומגביר את הרצון לציית להם.
דילמה שניה – התלבטות לעומת ספונטניות:
תכופות אנו המבוגרים מתלבטים לגבי דרכי תגובה או פניה. אנו חוזרים ושוקלים ובוחנים בטרם נפעל, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".
למרות היותנו כה "נבונים ושקולים", מה רבות התנהגויותינו, שאנו מצטערים עליהם או מוטב שנעשה כן (שנצטער!).
הספונטניות של הילד היא בעצם חפזונו לעשות, להגיב להציע! כשאנו מגיבים בכעס על עשייתו (והתבטאותו) הבלתי שקולה, אנו מורים לו להשהות להימנע, אך מכך הוא נחסם ונהרסת הספונטניות הברוכה. הכיוון הרצוי הוא, למנוע חסימה ולעודדו להשהיה רק במידה הדרושה להפעלת שיקול- דעת. כאילו אמרנו לו "אדרבא, רוץ! אך שים- לב כדי שלא תמעד ותיפול!"
דילמה שלישית – הילד שבתוכנו –
בתוך כל מבוגר נמצא הילד שהיה. צמחנו להיות מי שאנו מתוך הפנמת הדמויות החשובות המשמעותיות שבמחיצתן גדלנו (הורים, מורים). כשאנו מזהים התנהגות לא רצויה (ואף מרגיזה ) של ילד, טבעי לנו להגיב כלפיה באופן שנחרת בנו בעברנו – באופן בו נהגו בנו. זו הזדמנות לעשות לו מה שעשו לנו. גם אם איננו מודעים כלל לכך שאנו עושים כן. זו גם ההזדמנות לעשות לו אחרת מכפי שנהגו בנו. אך לשם כך דרושה החלטה שלנו – שליטה עצמית טובה בתגובותינו הטבעיות (למה שהפנמנו) ובעצם – בגרות ואחריות (ראיית האחר, צרכיו וטובתו). זה לא קל ולא פשוט כלל.
07.12.96