בשבח הותרנות

 בת עשר סיפרה לי על מריבות עם חברת כיתתה, אחת שמעצבנת את כולם ולא סובלים אותה. נסיונותי לשכנעה להפגין רוחב לב ולא להצטרף לכלל הדוחים את אותה בת – נפלו על אזניים אטומות. ניסיתי לתאר לה כמה זה מתגמל להעדיף יחס אנושי והתחשבות יתרה ותיארתי לה את הרגשתה של הבת הדחויה ושבידה לסייע לה במצוקתה ולעזור לה להתחבר חברתית מחדש. דבר לא עזר. בעצם טיעוניה נגד הקו שהצעתי, נגדו את התפיסה הנוצרית של הגשת הלחי השניה למכה. לדעתה, על הבת הפוגעת בחבריה לשאת בתוצאות התנהגותה והיא צריכה ליזום ולחפש את הדרך להחזיר אליה את מי שפגעה בהם.

מחשבתי נדדה לפוליטיקה. חשבתי על מחוות שעושים לאויב בתקווה שירצו אותו וישנו את יחסו העויין. כבר דובר על כך, שהאויב יכול לקבל זאת כסימני חולשה ולא להעריך את הצעדים האלו. כן הוסבר, שהדבר רק מעורר את תאבונו להמשיך ולתבוע כדי להשיג עוד ועוד ויתורים. בעצם מה שעומד ביסוד התפיסה הזו הוא חוסר האמון הבסיסי בין הצדדים. המחשבה, שצעדים בוני אמון לכאורה יתפסו כטקטיקה שבה בעצם מתכוונים להרע אבל מסווים זאת בתרגילים, מעידה על העדר אמון בסיסי בין הצדדים.

לכן, ויתורים ודאי שעשויים לקדם, אבל לא חד-צדדיים. מפגש בין-אישי, משא-ומתן ואז על בסיס הקשר הזה שנבנה, מגלים רוחב לב ורצון טוב ומצביעים על התמורה הסבירה לויתורים, שעל הפרק.

אם לחזור לבנות. אולי יש מקום ליזום מפגש או מפגשי בירור והבהרות, שעצם קיומם יפשירו את הקרח ויפתחו פתח להתקרבות נוספת? עכשיו לך תשכנע בכך את בת העשר.

 

15.09.11