בכתבי על "ניחום אבלים" ובכותבי על ביקור חולים תחת השם: "המלאך הגואל אותי", עסקתי בחלק של הצרות בחיינו. כאן אני בא ליכאורה לעסוק בדבר הנפלא – יצירת החיים והבטחת המשכיות המין האנושי וגם כאן אינני מקל בגישתי. מוזמנים לקרוא, להסכים או לא ובעיקר – לחשוב!
כמחצית המין האנושי תתאר טוב ממני מה עובר על יולדת סביב הלידה. איך רגעי האושר הגדולים מלווים בכאבים וחרדות ועיפות נוראית. אשר על כן ליקרות לי באמת אני טורח להגיע אליהן ממש לתוך חדרן בבית היולדות. למזלן יש שעות ביקור מצומצמות ומותירים להן קצת זמן לעצמן ולעצמן עם התינוק/ת.
כלל נקוט בידי: אני מגיע לעשר דקות! נכון יש יוצאים מהכלל – יש שהן כה מוקפות מבקרים והמולה, שאני מסתלק אפילו קודם לכן. קרה גם, שהן היו לבד וחשתי מצוקה סביב מצב לא ברור של הילוד ואפשרות שיחרור הביתה או הארכת השהות במקום ואז יש שנשארתי עוד קצת אבל רק עד שהגיעו מי שיכלו להמשיך ולתמוך ביולדת ואני יצאתי.
עם כל השמחה והאושר, קשה לארח וקשה להקדיש תשומת-לב למבקרים. יש וחשים ביולדת איזו אטימות, מין רוחק ואי פתיחות או מגע רגשי ואינטימי. היא אחרי טראומה וזקוקה לכוחות הנפש שלה למענה וכדי להמשיך לתפקד כאם של הילוד. חברים טובים מחפשים את הקליק של האינטימיות מימים ימימה וחשים את היולדת מרוחקת איכשהו; יש שחווים זאת באכזבה כאילו זה משהו שקשור אליהם. ולא היא!
קורה שנולד בן במזל-טוב, זה מזמין בד"כ מסיבת ברית וכל הקרובים והחברים מגיעים והיולדת מוכנה ומזומנת לטקס כמימים ימימה. זה חוסך ביקורים רבים בבית אחרי הלידה. מאמץ אחד של הארוע והקשה מאחוריה. אולם, יש שרק נולדת סימן לבנים (כמאמר שיקה אופיר הדגול!) ואז מתנהלת תהלוכת מבקרים בבית היולדת והיא מאושרת ושמחה ומסבירה פנים ולדעתי – סובלת ועיפה עד מוות!
טוב במקרה כזה מועיל בעל כמוני, שיודע לעמוד בפרץ ולסייע לחיזוק השלווה בבית. חברה התקשרה והתעניינה בשלום היולדת והביעה רצון עז לבוא לבקרה. שאלתי הסטנדרטית היתה: "ביקרת אצלה בבית היולדות?" אם כן, שמחתי לקראת האורחת וידעתי, שהיולדת חשובה לה עד מאד ובבואה אולי גם תסייע טכנית ואולי רק מורלית אבל היא חברה טובה ומסורה. אולם, אם לא יצא לה לבקר את היולדת בבית היולדות, לא בגלל שהיתה בדיוק בחו"ל או ששכבה חולה ממש (עם אישור מרופא מוכר ומוסמך!) אז הבעתי שמחתי לקראתה אבל ביקשתי שתדחה מעט את ביקורה עד שהיולדת תתחזק קצת, נגיד משהו כמו – חודש לפחות!
בני משפחה וחברות (וגם חברים!) שנכנסו ולאחר דקות ספורות שלחו את היולדת לנוח קצת והם ישמרו על התינוקת, אלו היו רצויים ונהנו מהכנסת אורחים מיוחדת שלי (היצעתי אפילו קצת כיבוד!) כאלו טוב שהם באים גם בחודש הראשון ומעודדים ומסייעים והם רצויים בעצם תמיד.
בהדרגה חוזרים אליה כוחותיה של היולדת ויכולתה הרגשית מתחדשת ומורגשת גם מחוץ למערכת אם-תינוק. ובא לציון גואל!
הצגתי כאן עמדתי בנושא ואינני בא לנסות, כמובן, לכפותה על איש מכם, אולם, אשמח אם תעורר מחשבה ובעיקר אם תוביל ליתר התחשבות.
נ"ב: בתגובות שקיבלתי הובעה דעה נחרצת נגד מגבלת 10 הדקות לביקור, שצינתי. על כך אעיר:
1.ניתן גם לדבר על 600 שניות אם זה נח יותר למעוניינים.
2.אין מדובר בהכרח בזמן מדוייק וכמובן, שכל מקרה לגופו, אבל אני מקווה שהמסר עובר.
11.09.06