אני פתק בכותל המערבי
נתחבתי ביד רועדת אל בינות לאבנים הזקנות. לתוך הלחות והדוחס הנורא נישאתי הנה על גל של תקווה גדולה. גם אמונה נצמדה לתקווה וגם ממש מתחתיהן רבץ חשש גדול ואף יאוש וכאב. אלוהים הרי לא צריך אותי כאן כדי לדעת מה כתבו בי. אבל היד שתחבה אותי בכותל שייכת למי שהיו צריכים את המקום, את היעד המוחשי הזה כאמצעי לתקשר ולהגיע אל הבורא.
אינני מגלה איזו בקשה אני נושא. אבל ממש לימיני צמוד אלי פתק של אם רווקה לילד קטן. אני מציץ ורואה, שהיא מאושרת שזכתה להגשים אמהות, שהילד הזה הוא מאור עיניה ותמצית אהבתה ואושרה. אבל, כל כך קשה לה! כיוון שאמו אינה יודעת מי האב (הפריה? פנצ'ר בארוע מזדמן?), לא רק שאין לה עזרה כי אין ממי לתבוע מזונות, גם אין לה תשובות להמון שאלות.
הילד כבר עומד על דעתו ומבקש לדעת מי אביו ומדוע רק לו אין אבא? נכון, יש לו חברים שאבא שלהם עזב את הבית ויש לו אפילו חברה שאבא שלה מת, נהרג כשנסע באופנוע שלו, אבל יש לה קבר ללכת לבקר אותו. חוץ מזה כשהילד לא שומע לה היא ממש לבד ולא יודעת מה לעשות.
להתנגד לרצונו? אוי כמה זה קשה לה! לתת לו לעשות כל מה שבא לו? מה, שיהיה לא מחונך? הוא כל עולמה וחבר קשה לחפש כי מה תגיד לילד? הדבר האחרון שתעשה זה להכאיב לו. בכלל הוא רוצה לישון במיטתה והיא כל כך רוצה אותו צמוד קרוב אליה, לחוש את גופו הקטן והאהוב צמוד לגופה הרעב לקירבה. אבל היא יודעת, שזה לא בריא לו ועושה הכל שישן במיטתו. טוב יש לה עוד המון צרות וראיתי שהיא מבקשת מאלוהים שיעזור לה. אבל, אני יודע, שאלוהים עוזר רק למי שעוזר לעצמו. אז אני מקווה שהיא לא תסתפק בזה שהגיעה עד לכאן מדימונה ושמה כאן את הפתק השכן שלי. אולי עכשיו שהעבירה את בקשתה לבורא העולם היא מרגישה יותר טוב ויש לה יותר בטחון שיהיה בסדר. בטח זה נותן לה כח לעשות דברים ולהסתכל על החלקים הטובים שבמצב שלה. למשל היא יכולה להתחיל לכתוב יומן ובו לספר מה עובר עליה ובעיקר סביב גידול הילד האוצר הזה. אולי יום אחד אפילו תוכל לפרסם את היומן הזה ובכך תעשה מעשה נפלא גם למען אמהות אחרות במצב דומה, שלא יודעות איך להתמודד עם מצבן ועם כל הלחצים מצד הילד, בני המשפחה והחברה בכלל.
היא גם יכולה ליזום קשר עם אמהות רווקות כמוה כדי שתוכלנה להתייעץ זו עם זו על מצבן המורכב וכל אחת תסייע לרעותה במה שהיא מצליחה להתמודד ותהיה להן למידה הדדית. אבל היא בטח לא יודעת איך למצוא את האמהות האלה. אז, שתפרסם מודעה בעתון עם תיבת דואר או דרך האינטרנט ויש עוד הרבה דרכים למצוא אותן, אם היא רק תרצה.
אני ממשיך לחשוב לעצמי: אולי היא חושבת, שבגלל שהיא אמא ואבא שלו ביחד, אסור לה בכלל לכעוס עליו או להרגיש לפעמים שעשתה טעות נוראית שבכלל ילדה אותו?! ליד אושרה הגדול בההפכה לאם כנראה שלפעמים היא מגלה עד כמה הילד הנפלא והיקר והמתוק הזה – הוא פשוט מוקש בדרכה בחיים? ואיך אפשר שהלב יהיה מלא גם אושר ושמחה אין קץ וגם ספקות ודאגות – האם היא בכלל אמא מספיק טובה?
בעוד אולי 15 שנים הילד הזה שלה יהיה בחור לתפארת וילך לצבא ובטח תהיה לו חברה. חסר לה לבנות את כל חייה רק סביבו. היא חייבת לבנות לעצמה חיים מלאים ומספקים כבן-אדם/אשה ולא רק כאמא של. פתאום תבוא איזו פרחה ותיקח ממנה את האוצר הזה? טוב, למה לחשוב כל כך רחוק, יש מספיק צרות עכשיו; עובדה, היא באה מרחוק לבקש כאן את העזרה והתקווה.
האמהות עשתה אותה יותר שווה לאחרות; לא יוכלו להצביע עליה וללחוש: "רווקה זקנה". אבל כשהיא מתקרבת עם הילד לחבורת אמהות, היא מרגישה שהן לא מקבלות אותה כאחת מתוכן, היא מרגישה איזה ריחוק ואפילו הסתייגות. לפעמים מתנהגים כאילו יש לה בן ממזר והרי לא היתה נשואה שבגדה בבעלה וילדה ילד מגבר אחר!
כשבאה לכותל הסתכלתי טוב טוב וראיתי שהיא לבד. מעניין איפה השאירה את הילד, אולי אצל הוריה? אבל אם הוריה היו נגד האמהות הזו מחוץ לנישואים אז אולי הם בכלל לא מדברים איתה. אבל אם הם כן בקשר איתה, בסך הכל יש לה המון מזל. יש כאלה אמהות, שגם עזרה כזו אין להן וכשהרויחו את הילד הפסידו את הגב של המשפחה. מעניין אם היא בכלל יודעת להעריך את זה.
אבל אני מתאר לעצמי, שבערבים היא לא מרשה לעצמה ללכת לבלות. קודם כל עם מי תלך? ואם כבר יש עם מי לצאת, מי ישמור על הילד? לסמוך על בייבי-סיטרית? עם כל הסיפורים שקראה בעתון? יש לשכנים דווקא בת לפני צבא אבל כל שעה 25 שקלים ואז היציאה הכי קצרה תעלה עוד 75 שקלים, מאיפה תביא? חוץ מזה הילד רגיל להרדם כשידו בידה והיא שרה לו ומספרת לו סיפור ורק כך הוא נרדם ואוי ואבוי אם תצא אחרי שירדם ואז הוא יתעורר ויגלה שהיא לא בבית; רק זה חסר לה לעשות לו.
מה זה צרות יש לה, בקושי יכולה להנות מזה שזכתה לאוצר הזה והיא אמא! אמא! אמא!
טוב, הצצתי יותר מדי לפתק הצמוד אלי מימין, אולי בכלל לא יפה לתחוב את אפי לתוך חייהם של אחרים, אבל משהו אני חייב לעשות עד שישלפו אותי מכאן ויחסלו אותי. כעת אנוח לי ואחר-כך אולי אביט אל הפתק שמעלי או לשמאלי או מתחתי, העולם מלא מישאלות והחיים שכל כך מלאים צרות מלווים גם בתקוות גדולות באמת.
03.03.07