אמא רעה

אמא רעה!?

כמה כואב לשמוע את בתך מכריזה: "את אמא רעה!" את נותנת את הנשמה, עובדת, מנהלת את משק הבית, מגדלת אותה ואת אחאיה וכל כך טרודה בהענקת אושר תוך הגידול המפרך והנה ה"פרס" שאת מקבלת על כל מאמציך והשקעתך האין-סופית.

ידוע היטב, שבמאבק כוחות עם ילדנו הוא לצער כולנו – יוצא מנצח, לא שהוא באמת כל כך חזק וגיבור נגדנו, אלא, שבעוד אנחנו בוררים ב"כלי המלחמה" הוא חופשי לברור לו נשק לא קונבנציונלי וזה לא כוחות!

בכשרונו כי רב, איתר את נקודת התורפה של הורהו המסור והוא יורה את החץ הישר לליבו/ה. לא מדובר כאן בהורה מתעלל ולצערנו יש לא מעט כאלו; כאן אני עוסק בהורה המסור בכל נימי נפשו לילדיו ובתמורה הוא חוטף האשמה כה מכאיבה.

אולי זה לא ממש מקל וודאי לא מרגיע ובכל זאת חשוב לציין, שזה ראוי לציון שהבת מסוגלת להטיח כזאת בפני אימה. נכון, הבעת הרגשות כאן היא ממש לא נעימה ומדובר בכעס ואולי באכזבה; אבל היא מרגישה בטחון להוציא מהלב ולהניח כך חזק על השולחן את מה שהיא מרגישה. אנחנו מרבים להציע לא לדחוס כעסים ולא לבלוע רגשות כי הם חונקים והנה כמצוות אנשים מלומדה מובע הרגש בעוצמה ואין חרדת נטישה או פחד לאבד את אהבת ההורה. הבעת רגשות שליליים אלו מעידה אפוא גם על כוחות הילדה וגם על האיפשור של ההורה.

אבל "למה זה מגיע לי?!"

ההורה הוא נציג העולם כלפי הילד ולא רק – העולם החברתי או האנושי. צפיות הילד ממנו אין-סופיות: שיסלק ומייד כל כאב מגופו, שיספק ומייד את כל מאווייו ושיתפנה אליו בכל עת כשרק ירצה בקרבתו ובתשומת לבו. הבאנו אותו לעולם וזכותו לצפות מאיתנו ללא גבול.

אבל פרט לו ולנו יש גם קצת מציאות! מהר מאד נאלץ התינוק ללמוד, שאנחנו לא רק שלו ושהוא רק חלק בעולמנו, גם אם חלק חשוב ונפלא ואהוב מאד. יש עוד הורה (כשיש!) יש עוד אח או אחות או אחאים, יש עבודה, שרותים, כאב-ראש ועוד ועוד. לא תמיד המבוגר/ת שאנו חיים איתו/ה כל כך מבין/ה זאת, אבל מהילד אנחנו מצפים שיבין ושיתחשב בנו לפחות קצת! תוך כדי שאנחנו מתאמצים לרצותו ולהנותו ולהעסיקו ולטפחו ולמלאו אושר ומזון – אנחנו גם צריכים לחיות את יתר צרכינו וחובותינו ונכון – גם לחנך אותו. להציב לו גבולות, למנוע ממנו סכנות, ללמדו להתחשב, לגלות סבלנות, לדחות סיפוקים, להכיר בקיומם של אחרים, לא לגדול חלילה כטפיל ואנוכי ועוד כהנה וכהנה. כשמשהו משתבש מה טבעי יותר מאשר שהוא יקרא אלינו בכעס: "את אמא רעה!: או "אתה אבא רע!"?

ענישה:

נושא זה ראוי כמובן להתייחסות רחבה מאד בפני עצמו ובכל זאת אתעכב עליו כאן בקצרה בהקשר הנדון.

תוך כדי נסיונות ההורה לבצע מה שהזכרתי לעייל כחלק מתפקידיו כהורה, יש שאינו רואה מנוס מנקיטת צעדי ענישה כאמצעי הקניית ערכים והרגלים והתנהגויות נורמטיביות. הילד סורר ושובר כל חוק וההורה נלחץ אל הקיר ואינו מוצא דרך מוצא אלא בהענשה ככלי חינוכי. דא עקא, שעונש כואב לילד (לא מדובר על מכות כמובן(; הילד שקולט את חוסר האונים אליו נדחק ההורה, מרגיש גם את הכעס בו מוטח לעברו העונש ונבהל מהאיבה שמלווה את הטלתו. תוך כדי שהוא מאבד לרגע את אהבת ההורה, הוא גם מפסיד את הכייף שנשלל ממנו או כורע תחת נטל המטלה השנואה שהונחתה עליו. יוצא אפוא, שעונש עלול להפוך לכבד מדיי ומזיק יותר משהוא מועיל או מחנך.

עונש עלול גם להיות כבד יותר להורה מאשר לילד ומדוע שיענש ההורה? במה חטא? אם הילד התפרע בחצר וגרם נזק לרכוש שכנים או פגע בילד אחר, הוא עלול להיקרא הביתה עם הכרזה: "עכשיו שב בבית ושלושה ימים אתה לא יוצא לשחק בחצר עם החברים!" (סימן הקריאה בא לציין שזה נצעק בד"כ באזניו והדוגמה לקוחה מעולמו של בן ה-60 הכותב, כשעוד לא רבצו מול מחשבים וטלויזיות ובאמת שיחקו בחצרות!!!) כמובן שלא נצליח לכלוא את הילד אפילו אחר צהריים אחד נוסף בבית ואם חלילה נצליח – אנחנו אבודים! עונש נורא להורה, כמובן. הורים רבים רבים נפלו בפח הענישה ספונטנית ונמרצת  וגם על כך ראוי לאמץ את האימרה: "סוף מעשה – במחשבה תחילה!"

לא תמיד אנחנו עצמנו רואים את הקשר בין עונש שאנו מטילים לבין היעד החינוכי שהצבנו בזמן נתון. קשה לעשות שיהיה קשר טוב בין השניים כי רוב הטלות העונשים נעשות בחורי אף ולא בשיקול-דעת ומחשבה תחילה. אשר על כן, כדאי להשתדל ככל האפשר להמנע מהטלת עונשים. מומחים מציעים לאפשר לילד לשגות ולהגיע למחירי טעויותיו, כך שילמד מהנסיון ובוחן המציאות יעשה את שלו. ישנם מצבים שזה אפשרי וגם הגיוני, אולם, ישנם כאלו שזה פשוט בלתי אפשרי. כך למשל, כשמדובר במעשה מסכן את הילד או את זולתו, איננו יכולים להבליג ולהמתין שיקרה אסון ואז הוא ילמד אחת לתמיד שזה אסור או שזה מסוכן. משחקים פרועים בים או בבריכה הרי יכולים להסתיים באסון נורא ואז אנו חייבים להתערב ולהפסיקם תיכף ומיד! הילד לא מחשיב את התפרעותו עם חבריו כמעשה רע, הוא פשוט נהנה להתפרע וגם אם חזרנו והסברנו והזהרנו אותו שוב ושוב, יש שזה פשוט לא עוזר והוא ממשיך. הפסקת הבילוי באיבו אחרי הזהרה ברורה עם הסבר בצדה – מהווה עונש כבד לילד. ניתן גם לאיים, שלא נבוא איתו יותר אף פעם לים או לבריכה, באמת לא נבוא? אף פעם? גם ניתן להכריז שמחר לא נלך למשחק שתיכננו אותו או לכל כיף אחר שמתוכנן לו. מה אנחנו רוצים להשיג? לפגוע בילד שלנו? לגרור לתוך העתיד את הרגע הלא נעים הזה שכולנו חווים כעת? נעביר גם למחר את הכעס שעורר כעת בנו ושאנו עוררנו בו עם הפסקת הפעילות המהנה שנאלצנו לבצע? הרי אמרנו לו ולעצמנו, שלא טוב ללכת לישון עם כעס בלב אז למה שנעשה לו ולנו את זה?

לכן, טוב להמנע ככל הניתן מענישה ואם הפסקת פעילות מהנה מתבצעת כהצבת גבולות, היא עצמה עונש, שאמור לתרום להפקת לקחים. בכל מקרה, אם נחליט על צעד ענישה, נקח לנו את הזמן לשקול ולתכנן משהו סביר ומועיל ולא רחוק מהמעשה ה"נורא" עליו אנחנו מנסים לעבוד כדי להשיג שינוי. לחכות למחר כדי שנחליט על עונש מתאים, יציג אותנו כשומרי טינה, חלילה לילדנו ואז באמת נרגיש כהורה לא טוב.

חלק גדול מהכעסים שאנו מזמינים מילדינו נובע מהתערבותנו ביניהם לטובת ה"חלש" או ה"קורבן" שביניהם. מתפתחת תיגרה שמטרתה בילוי והתגוששות מהנה ודי מהר הגבולות נפרצים ולפנינו "מלחמת עולם". הכל נובע מהצורך של המעורבים להעסיק עצמם ולהתגפף ולפרק אנרגיות עודפות ואז אנו משקשקים שמא יקרה אסון חלילה ומזדרזים להתערב, כאמור, לטובת הקטן או החלש.  תכופות כל מטרת המהומה היא להזעיק אותנו מעיסוקינו החשובים כדי שנקדיש גם תשומת לב לצאצאינו האהובים. די בכמה צווחות קורעות לב ואוזן או בקולות נפץ מאחד החדרים – כדי שנתייצב מייד בשדה הקרב.

לא הייתי מציע להתעלם מהמהומה ולהשאיר לניצים את השטח והזמן להגיע להכרעות. אין מנוס מהערכת מסוכנות. מישהו עלול חלילה להחנק, לשבור יד או אף חמור מכך – ראש או מפרקת. ברגע שאנו מעריכים שקיימת סכנה, נתערב למתן את הניצים כך שימנע אסון. נכון, שאחת התוצאות לכך עלולה להיות התאמת ההתנהגות לסבירה כשאנו בסביבה והעדר כל גבולות שאיננו בבית. זו לא מטרתנו. אנחנו רוצים את הבטחון, שהבנדיטים יקפידו על מניעת סכנות גם כששומרי החוק אינם בסביבה. זאת ננסה להשיג ע"י ליווי התערבויותינו בהסבר לגבי הסכנות. נכון הוא, שבטחון מלא אין ולא יהיה לנו אבל נעשה את המיטב שביכולתנו.

אסכם אפוא:

הורה אכפתי ומשתדל והבודק את עצמו – אינו הורה רע.

לטובת כל הצדדים עדיף לצמצם בענישה ולהשתדל לגרום למציאות להכתיב שינויי התנהגות בליווי הסבר תמציתי שלנו.

ניתן לילדינו לגדול תוך ניסוי וטעייה כל עוד אינם מסכנים את עצמם וזולתם.

הבעת רגשות שליליים של ילדנו כלפינו איננה נעימה אך יש בה גם הבט חיובי.

הוי כמה קשה להיות הורים!!! (בטח גם לא קל להיות ילדים).

27.09.06