אמא גוססת

אמא גוססת

אמא של חברה אושפזה במצב קשה. הדיווח מבית-החולים יותר ויותר עגום. איך להתייחס?

התאורים הם של כמעט גסיסה, אז לעזור להתכונן למוות הבלתי נמנע? אולי לעודד ולומר, שבעצם אין לדעת וכבר היו אנשים במצבים שנראו כמוות בטוח בכל רגע ואז התאוששו וזכו אפילו לעוד שנים של חיים.לעורר צפיות?

בחרתי לומר, שהעיקר שלא תסבול קשה כי הנורא מכל הוא הסבל של יקירך, שאינך מסוגל לחסוך ממנו.

היום אני אומר, שאילו היה הדבר בידי, הייתי רוצה לחסוך מאמי את החודש האחרון בחייה, כלומר, הייתי רוצה שחייה יתקצרו בחודש. בדיעבד כשאני משחזר את מותה לפני עשר שנים, עודני חווה כאב לב בהזכרי בסבלה הנורא. חשבתי לעצמי כשעמדתי לצדה בבית-החולים וחיכיתי שהצוות הרפואי יעשה משהו לשכך את כאביה, שהאשה הזו עברה כל כך הרבה תלאות בחייה (בת 20 היתה אחרי שכבר שהתה מעל שנה באושוויץ ופרט לאחיה הצעיר נספתה כל משפחתה הגדולה. כששוחררה מידי הנאצים אושפזה עם טיפוס. בגיל 28 נפצע קשה בנה בכורה וכמעט נהרג ובסמוך – חלתה בשחפת ונותקה מבעלה וילדיה לשנתיים.) למרות כל מה שעבר עליה זכתה להגיע לגיל 72 כמעט ואז הלכה לעולמה, יהי זיכרה ברוך.

על רקע זה כלום יכולתי שלא לרצות שתוסיף לחיות בטוב ואז חלתה ונפרדה מאיתנו אחרי סבל נורא.

מציעים לאפשר הפסקת חיים למי שמאובחן כחולה סופני, שאיכות חייו כל כך נפגעת עד שקשה לכנות זאת: "חיים"

אין ספק, שלא נכון לאפשר לבני-משפחה להחליט על קיצור חייו של קרובם, שהרי מצויים שיקולים משיקולים שונים, שעלולים להביאם להחלטה כזו. אולם, האמירה: "רצונו של אדם – כבודו!" יכולה להתאים לדעתי למקרים מסוג זה. לא זו דעתי ביחס לאובדנות, לא הייתי מאפשר לאדם להחליט להתאבד בכל הנסיבות שאני מעלה בדעתי. ודאי שלא בגין אהבה נכזבת, נפילה כלכלית וכיוצא באלו; אבל גם לא בגין גילויה של מחלה ממארת או סופנית בגופו. במקרים כגון אלו, אם מצוקתו מגעת עד כדי רצון עז לסיים את פרשת חייו, לא הייתי מניח לו לבצע זאת גם מפני שראוי לעשות זאת בצורה הכי מקצועית והכי פחות מורגשת על-ידו. אם מדובר במומחה (רופא סופני למשל) גם אז לא הייתי מניח לו לבצע את קיפוד חייו בשל מעורבותו האישית שעלולה לפגום בכושרו לבצע.

תופעת ההחלמה הספונטנית של חולה על ערש דווי, כאשר לקראת מותו חוזרים אליו כוחותיו ונדמה שמצבו השתפר – מטעה ומקשה גם היא על ההתייחסות ליקיריו. אנשים מן היישוב אינם מסוגלים לדעת אם זה באמת שיפור המעיד על התקדמות לקראת החלמה, או שזו שירת הברבור ובעקבותיה יבוא הסוף המוחלט. שוב הקושי: לעודד את יקיריו ולהפיח בהם תקוות, או להזהר מלטעת בהם אשליות?

נראה, שהבטוח ביותר הוא פשוט ללוותם בחרדותיהם בתוך העמימות הקשה ולהותיר תקווה בלב, שמה שלא יקרה ומתי שזה לא יבוא – שיקירם לא יחווה גיהינום בחייו.

שרק נהיה בריאים!

10.02.06