הייתי כבן עשרים: עלם עיוור, שידו השמאלית קטועה מתחת למרפק. רעיי אולי היו אומרים עלי: "איזה בטחון עצמי יש לבחור הזה!" האמנם?
מעשה שהיה כך היה.
יצאנו, קבוצת נופשים עיוורים לשבוע של כיף בכפר הנופש "אוהלו" שעל שפת הכינרת.
צפונה – קבר רחל המשוררת, דרומה – קיבוץ דגניה.
שעת ערב. יושבים עם החבר'ה פיקניק בחורש, בין העצים כמעט על קו המים. קיץ, האוויר יבש. מגיע ארגז בקבוקי טמפו. יש רק בעיה קטנה אחת, אין חולץ פקקים. מה עושים?
"מה הבעיה?" אני שואל, "איפה הבקבוק?"
מגישים לי בקבוק.
"יש לך חולץ פקקים באולר?"
אינני טורח להשיב על השאלה. אני מגיש את הבקבוק לפי, נועץ שן בשקע שבשולי הפקק ומושך בחוזקה. הפקק נחלץ.
"השתגעת?" צועקת מישהי, "אתה יכול לשבור שן!"
אחרת קוראת: "בחיי, פתח את הבקבוק, כל הכבוד!" ומיד מגישים לי בקבוק נוסף. ועוד בקבוק. בבקבוק הרביעי הרגשתי חתיכה קטנה מהשן מצטרפת לפקק שנחלץ.
חלפו כשנתים מאותו פיקניק בכינרת. שוב יצאתי לטיול עם קבוצה של מטיילים עיוורים. הפעם, דרומה, טיילנו לנחל זוהר, נחל אכזב הנשפך לים-המלח. הלכנו בערוץ הנחל והגענו למצודת זוהר. המדריך ביקש שנשב לנוח באפיק הנחל. קבוצת מלווים רואים ועוד כמה בעלי כושר מיוחד מקרב חבריי העיוורים, התארגנו לעלות למצודת זוהר.
"חכו, גם אני עולה למצודה!" הכרזתי וקמתי בנחישות.
"אתה נורמאלי? זה מסלול צר! אפשר ליפול לתהום ולההרג! לפני חודש נהרג פה נער!" ניסתה אחת המטיילות "להרגיע" את התלהבותי. התעקשתי. אם הם יכולים, גם אני יכול.
"תנו ידיים! השביל צר מאד! עולים אחד אחרי השני. הולכים בשרשרת!" הכריז שלום המדריך. בידי הימנית אחזתי ביד אחד המלווים. בכף ידי השמאלית, התותבת, החזיק אחד מחבריי שגדלו איתי בבית-חינוך-עיוורים. עלינו בשביל המוליך למצודה. הלכנו באדמת ליס שהתפוררה מתחת לרגלינו לאורך קיר חלקלק. השביל הפך בלתי אפשרי, הוא נעשה כל-כך צר
שרק בקושי היה בו מקום למדרך כף רגל.
האדמה התפוררה מתחת נעלינו ושמענו חול נשפך במורד. והנה היה עלינו להאחז בקיר מעל לתהום ולעקוף פינה בפנייה חדה שמאלה. נצמדתי בכל כוחי לקיר, הושטתי את ראשי מעבר לפינה ואז, כשכל גופי צמוד היטב לקיר אדמת הליס, הצלחתי להקיף את הפינה מעל התהום הפעורה מאחורי. המשכנו לעלות ביתר נוחות עד למשטח עליו היתה בנויה המצודה. הפרדנו ידיים. "איזה גיבור אני! עשיתי את זה!" מילאה גאווה את כולי.
דמיינתי לעצמי בהקלה, איך נרד לנו כעת במורד מתון אל אפיק הנחל. אפגוש את הקבוצה ואוכל לתאר להם איזה גיבור הייתי.
הרהורי נקטעו בקריאה של שלום: "תחזיקו ידיים!"
"בשביל מה?"
"עכשיו צריך לחזור! אתה מתכוון להישאר פה לנצח?"
לא הייתה כל דרך אחרת לרדת מהמצודה.
ובכן, כעת נרד באותו שביל מסוכן, אלא שהפעם, היד שתתמוך בי ותוביל אותי מעל לתהום תהיה ידי השמאלית, ידי התותבת.
נחרדתי.
שוב יצרנו שרשרת אנושית ויצאנו לדרך. הגעתי לפינה המסוכנת. הלב שלי הלם כמו משוגע והייתי מכוסה זיעה. נצמדתי בכל כוחי לקיר ובחרדת מוות ממש עקפתי אט אט את הפינה ועברתי להמשך השביל. חולצתי היפה נראתה כבר כסמרטוט מרוב שפשוף בקיר. המשכנו להשתרך והגענו לקבוצה שחיכתה באפיק הנחל. נתקפתי פיק ברכיים. רעדתי, כולי מזיע, למרות הרוח הקרירה שנשבה.
רק כשעמדתי על קרקע מוצקה גופי "הרשה לעצמו" לרעוד. ידעתי שהיה כפסע ביני ובין התרסקות לתהום.
באותם רגעים החלטתי, שלעולם לא אסכן עודאת חיי כדי לעשות רושם על מישהו.
עוד ימים רבים, בשוכבי לישון, שחזרתי את הטיפוס המסוכן הזה למצודת זוהר ונתקפתי דפיקות לב עזות.
כבר למחרת, כשהגענו בטיולנו לנחל דויד בעין-גדי וחבר'ה התארגנו לטפס שם על סלעים, הודעתי, שאני מוותר, הספיקה לי מצודת זוהר.
עברו שנים עד שקלטתי, שביטחון עצמי מופרז מעיד דווקא על היפוכו. אכן, מים רבים זרמו בנחלים עד שהגעתי להבנה כי יש כח רב בהכרה בגבולות יכולתנו ושלעתים אומץ לב מתבטא דווקא – בהימנעות מסיכונים מיותרים.
כתב מיכאל פז – ערכה מרגלית טובי
03.03.17