10.12.17
במסגרת דיונים שמקיימים עמיתיי, מטפלים עם עיוורון, עולים קשייו של אדם עם עיוורון סביב תקשורת והרגשת השתייכות. בעבר כבר נגעתי בנושא תחת השם: "להשתייך כעיוור". ידידי ד"ר ארז בנאי, פסיכולוג עם עיוורון שיזם וארגן סידרת כינוסים למטפלים עיוורים, מדבר על "הצורך בשפת ברייל חברתית", כאמצעי להקל על שילובנו הטוב בחברת הרואים. חשבתי, שאנסה להמחיש חלק מהקשיים המוכרים לי מניסיוני האישי הנוגעים בנושא הזה.
בהגיעי למפגשים כמו ימי עיון או הכינוס השנתי של העובדים-הסוציאלים, המולה מסביב. אני מתניד לבדי בעזרת מקל, כמעט תמיד המקום בו נערך הכינוס איננו מוכר לי ואינני ממש עצמאי בו. אינני יכול לראות כמובן מי נמצאים כבר במקום ההתכנסות. אני כורה אוזני ומתאמץ לזהות קול מוכר כדי לא להרגיש בדידות וזרות. בהמולת הנפגשים בשמחה כמעט לא ניתן לזהות קולות של בודדים. לרוב, מישהו שמכיר אותי וחושב שיהיה לו נעים להיפגש, ניגש אליי ומציג את עצמו. יש גם מי שרואים פחיתות כבוד בצורך להציג עצמם ואפילו חושבים שזה רעיון טוב לשאול אותי: "נו מי אני? מה, אתה לא מזהה אותי? אתה לא מתבייש?" מה אשיב? שאני דווקא כן מבין מי צריך להתבייש? קורה, שלמרות הרעש מסביב אני כן מזהה את הדובר ואז כמה מילות נימוסים או חברות חמה והוא נפנה הלאה. הרי לא הגיע לכינוס כדי להיפגש איתי פגישה אישית.
סביבי לועסים, יש שניגשים ושואלים אם אני מעוניין באיזה נשנוש או שתייה קרה או חמה. אבל, קורה גם, שאיש אינו ניגש, שהרי לא הגיעו בדיוק כדי לשרת אותי ולרוב בכלל לא מבחינים בי (לפחות כך אני מקווה). העיקר, היכן השירותים, באיזה אולם נתכנס? אם ארצה לצאת באמצע הרצאה איך אעשה זאת בלי להפריע ולהטריח אחרים?
אז אם הבעיה טכנית בעיקרה, הניסיון לימד אותי, שאסור לי להגיע לבדי. כדאי מאוד שאבטיח מראש שיהיה לי ליווי צמוד, כדי שידאגו לי. אך טבעי, שיתלוו אליי עמיתים שגם להם עניין במפגש ושמבינים שמדובר אכן בליווי צמוד, כדי שלא אמצא עצמי בסיטואציות הלא נוחות של קשיים טכניים וניכור. נכון יותר לדבר על מלווה בודד ומסוים ולא בלשון רבים, כי זו אחריות "כוללנית". זה לא אומר שאני בגדר תינוק שצריך להיניק. אפשר לעזוב אותי לצרכים או רצונות שונים לכמה וכמה דקות, אבל, אסור לשכוח ממני ולחשוף אותי להרגשת הבדידות הנובעת מעיוורוני הפיזי.
אין ספק, שגם אישיותו של העיוור משחקת תפקיד משמעותי בהתנהלותו בנסיבות המתוארות. יש מי שיושב פסיבי וחושש ליזום דבר או אף מתבייש לבקש עזרה. יש מי שפונה לאחד הנוכחים בקרבתו ומבקש שירות או עזרה כלשהם. יש גם מי שפורץ מעבר לצרכיו הטכניים וניגש לחבורת משוחחים, מציג עצמו ומנסה להשתלב בשיחה המתנהלת בחבורה – יותר מאזין או יותר משמיע, כל אחד וסגנונו. כלומר, הרגשת הבדידות יכולה לנבוע מחסמים טכניים שיוצרת המגבלה, אבל, יכולה גם להיווצר עקב גישתו של האדם העיוור בסיטואציה המתוארת. אחד מייחס את הקשיים שהוא נתקל בהם להיותו עיוור ואחר מבין, שגם בקרב עמיתיו הרואים לא לכולם קלה ונוחה סיטואציה הומה וישנן התחברויות ונוצרת אינטימיות, שאפשר שהוא לא שותף להן כלל (רעיון ה"קולב", עליו התעכבתי בעבר באחד מחיבוריי, כאשר טבעי לו לאדם עם נכות לתלות בה קשיים שונים שלו, גם כשזו לא בהכרח הגורם להם).
אבל, מדובר הרי במפגש בין אדם לזולתו ובמקרה המתואר, הזולת הינם חבורת עמיתיו הרואים. בהם הנרתעים, הנמלאים רחמים, המתעלמים מתוך חשש או מתוך אגוצנטריות, הרוצים להציל את הזולת, המחליטים מה נחוץ לו, הפונים אליו בקול רם כי הרי אינו רואה, החוששים לגשת כי לא יודעים במה זה עלול להיות כרוך. כלומר, ישנו מיגוון גדול של תגובות והתייחסויות ואי התייחסויות, חלק במודע וחלק בלא מודעות כלל.
נראה כי על רקע זה מדבר ד"ר ארז בנאי על הצורך בבניית כלים, סוג של שפה – שיסייעו במצבים החברתיים מהסוג שתיארתי.
אני מתייחס לרשומה זו כאל מתאבן. אני מניח, שארצה לחזור ולהרחיב בנושא כבר בקרוב.