לתת את הלב

01.06.20

ערב שבועות בצל הקורונה. סוף סוף נפגשים עם הבת והבן ומשפחותיהם האהובות. סעודת החג הסתיימה וכולנו בסלון. לפתע ניגש אלי נכדי לני בן הארבע (שאומר שהוא בן-נרבע), אוחז בידו הקטנה והרכה את ידי ומושך אותי אחריו. "לאן?" אני שואל, "למשחקים" הוא משיב. אנחנו כבר יורדים במדרגות המתעקלות בדרך לקומת המרתף. הוא עוצר, דוחף את ידי למעלה ומכריז: "אור!" אני מאתר את מתג התאורה ומדליק את האור. הוא מוביל אותי לארון מלא דלתות ומגירות ותאים והכל עמוס צעצועים ומשחקים שצברו 3 נכדותיי במהלך צמיחתן. בילינו שם כמה דקות עד שהצטרפו אחרים.

חג השבועות עבר ואני שב ומשחזר את הרגעים הקסומים האלה בחברת נכדי המתוק. מה בכלל עשה למעני, שאני כל כך מאושר לזכר ירידתנו למרתף? בסך הכל רצה לרדת לפינת המשחקים המושכת. ובכל זאת, אותי הוא לקח איתו ל"מסע" הקטנטן הזה. כך, זה מועט המחזיק את המרובה, כדינה של כל מחווה אנושית כלפי הזולת. כלומר, אנחנו כל כך עשירים וביכולתנו להעניק ממש המון! עם מעט תשומת-לב יכולים להרגיש שנותנים את הלב.